כותב:
קטגוריה: פרק ד
רבי אליעזר בן שמוע אומר: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים.
הקדמה למשנה:
רבי אלעזר בן שמוע היה אחד מחמשת תלמידי רבי עקיבא שהיו לאחר שנפטרו עשרים וארבע אלף תלמידים, והוא בין האחרונים שנסמכו להוראה על ידי רבי יהודה בן בבא, ולפי אחד מהמדרשים רבי אלעזר הוא אחד מעשרת הרוגי מלכות.
ובמדרש מסופר כך אמרו על רבי אלעזר שבאותו היום שנפטר היה בן מאה וחמש שנים, ומקטנותו ועד סוף ימיו לא שמע אדם אחר שהוציא רבי אלעזר בן שמוע תיפלות מפיו (תיפלות היינו דברים בטלים), ולא נתקוטט עם חבריו בין בדיבור בין במעשה, והיה עניו ושפל רוח וישב בתענית שמונים שנה, ואותו יום שנהרג היה יום כיפורים, ובאו תלמידיו ושאלו אותו, רבנו מה אתה רואה? ענה להם רואה אני את רבי יהודה בן בבא שמשיאין את מטתו, ומיטת רבי עקיבא בן יוסף סמוכה אצלו, ומתווכחים בדבר הלכה אחד עם השני, שאלו תלמידיו ומי הכריע ביניהם? ענה להם רבי ישמעאל כהן גדול, שאלו אותו ומי מנצח? ענה להם רבי עקיבא, משום שטרח בכל כוחו בתורה, אמר להם בני רואה אני עוד שנשמת כל צדיק וצדיק מטהרת את עצמה במי השילוח כדי להיכנס היום בטהרה בישיבה של מעלה כדי לשמוע את דרשתו של רבי עקיבא בן יוסף שידרוש להם בענייני דיומא, וכל מלאך ומלאך מביא קתדראות של זהב לכל צדיק וצדיק כדי שישב עליו בטהרה.
וכאשר ציווה הקיסר להורגו יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי אלעזר בן שמוע שהיית טהור ויצאה נשמתך בטהרה.
ומבואר עוד במדרש שאותו היום שנהרג רבי אלעזר בן שמוע היה ערב שבת, וביקשו להורגו שכבר עברו תשע שעות מהיום, אמר להם רבי אלעזר בבקשה מכם הניחו לי עד שאקיים מצות שבת, אמרו לו על שבת אתה בוטח, ומה הוא שבת, ענה להם מצוה קטנה שציווני ה' ושבת שמה, וכתיב בה מחלליה מות יומת, אמרו לו אם אלוהיכם מלך גדול הוא בשמים מדוע אינו מציל אתכם מן המלכות? ענה להם כדי שיתבע את דמינו מכם, הלכו ואמרו זאת למלך, שלח המלך והביאו את רבי אלעזר לפניו, אמר לו המלך איזה עם עזי פנים, אפילו בפתחה של מיתה בעזותכם אתם עומדים? ענה לו רבי אלעזר מוטב לי שאמות על ידך ולא אמות על מיטת שמים, שכבר אמרו חז"ל "כל המחניף את חברו לסופו נופל בידו", אמר לו המלך אלוהיכם מדוע אינו מציל אתכם מן המלכות? ענה לו כבר אמרתי לעבדיך ששאלו אותי, כדי להיפרע מכם, אמר לו המלך ויפרע עכשיו? ענה לו רבי אלעזר ומה כשהחריבו את ביתו ושרפו את היכלו נתן להם אריכות אפים, עכשיו לא כל שכן, אזי ציווה המלך והוציאו את רבי אלעזר ממנו ועשו לו את דינו, לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו רבנו היה לך להחניף לו, אמר להם רבי אלעזר לא די לאלעזר שיהיה כחבריו שמתו לשם שמים, וכאשר נצטוו עליו להורגו התחיל בקידוש היום, אמרו לו לתליין הנח לו שיגמור, כיוון שהגיע ל"אשר ברא אלוהים לעשות" הכהו, ויצאה נשמתו בתיבת "אלוהים", יצאה בת קול ואמרה אשריך אלעזר, בעולם הזה היית דומה לאלוהים ויצאה נשמתך באלוהים.
כל מקום שכתוב במשנה או בברייתא רבי אלעזר בסתם, הכוונה לרבי אלעזר בן שמוע.

ביאור המשנה:
רבי אלעזר בן שמוע אומר - היינו שהיה רגיל לומר כן, ועיין פרק א' משנה ב'.
יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך - שיש לרב לראות בתלמידיו כאילו שהם ילדיו, ולכן צריך לכבדם, ולהיזהר שלא לפגוע בהם כמו שהאדם נזהר שלא יפגעו בו, ולמדנו זאת ממשה רבנו שאמר ליהושע במלחמת עמלק "בחר לנו אנשים וכו'", משה לא אמר בחר לי אלא בחר לנו, מלמד שעשה את יהושע כמותו, אף על פי שמשה היה הרב ויהושע התלמיד.
ויש ספרים שגרסו "יהי כבוד תלמידך חביב עליך ככבוד חברך", והיינו כמו שאתה זקוק לנהוג כבוד בחברך, כך גם תנהג עם תלמידך.
וכבוד חברך כמורא רבך - כבוד חברך יהא כחיוב בעיניך כמו שאתה מתנהג עם רבך באימה ויראה, וכל זה שתכבד את חברך כראוי, ולמדנו זאת מאהרון, שהרי אהרון היה יותר גדול ממשה בשלוש שנים ובכל זאת אמר לו "ויאמר אהרון אל משה בי אדוני וכו'", והיינו שקרא לו אדון, ובכך עשה את משה לרבו.
ומורא רבך כמורא שמים - מורא הרב יהיה בעיניך כמו שאתה ירא מה' יתברך, משום שהרב הוא זה שמלמדך תורה ויראת שמים ואיך ללכת בדרך טובה, ואם כן הוא מוביל אותך איך לירא את ה' אם כן גם את הרב תהיה ירא כמו מורא שמים, ולמדנו זה מיהושע שהיה תלמיד משה וכתוב שהיו עוד שני אנשים מתנבאים שלא ברשות במחנה, ואז בא יהושע ואמר למשה "אדוני משה כלאם", כיוון שמרדו בך כאילו מרדו בה' יתברך ולכך חייבים כליה.    

מעשה שהיה:
רבי חיים מלוואלוזין, סיפר על עצמו לאחר כשנה אחר פטירת רבו הגר"א, "עדיין יראת רוממות תורתו הקדושה על פני, ומדי דברי בו מרתע כולי גופאי, וידי נוטפות מור מקדושת תורתו הנפלאה, וגם בחלוף ימים ושנין מאז, לבי יהגה אימה דברי בו, ובהעלותי על לבבי קדושת אור תורתו, חסידותו, טהרתו, ענוותו, מרתע כולי גופאי". והיה רבי חיים מזכיר פעמים אין ספור את דברי תורתו של הגר"א, ורבי יצחק בנו של רבי חיים תיאר את אביו שהיה מזכיר ומספר איזה דבר על הגר"א, וכל עת שפתח בשמועתו והזכיר שם רבו, היה כל גופו רועד ופניו מסמיקים ומתאדמים, מאש המתלקחת בלבבו, וסיפר רבי יצחק שבהיותו כבן עשר ראה פעם אחת בחייו איך אביו התנהג כאשר היה רואה את הגר"א, שפעם אחד רבי חיים עמד לנסוע אל הגר"א, ואמר לו בנו רבי יצחק שגם הוא רוצה להצטרף, אבא נרעש ואמר בחרדה אתה רוצה לנסוע אל הרבי? נבהלתי אולם בכל זאת עמדתי על דעתי, ואמרתי כן אני רוצה לנסוע, אבא היסס בתחילה אולם לבסוף הסכים ונסענו. וכאשר יצאנו לדרך ראיתי את פניו של אבי והנה החוירו ברוב אימה ופחד, וכלל שהתקרבה העגלה לוילנא לביתו של הגר"א הלכו פניו של אבא והחוירו יותר, וכאשר עמדנו ליד ביתו של הגר"א, ממש ארכובותיו נקשו זו בזו מאימת רבו, וכך נכנסנו לביתו של הגר"א.
ומכאן רואים איך רבותינו קיימו את מימרא של המשנה שלנו "מורא רבך כמורא שמים".

אהבתם? תנסו גם את אלו

תכנים אחרונים מאת הרב רועי גנון