כותב:
כמה חשוב מאוד לדאוג לא לפגוש בזולת אפילו בלי שימת לב, שיכול לעשות פגיעה בליבו של האדם לתמיד
זו הייתה אמורה להיות שבת נפלאה. בכלל, כאשר נפגשות כמה משפחות הקשורות זו לזו, האוהבות זו את זו, באווירה שבתית – מלאכית, הרי שהאור הקורן מפניהם של האורחים נשגב הוא ועליון. הזמירות, חידושי התורה, ההילה הבוקעת מן הנרות והקסם השבתי העוטף את כולם באדרת קורנת של אחוות אחים.

הזוג אבריימי וציפורה מגדלי, הם מארחים למופת, הם יודעים להעניק להם תשומת לב מרבית. בקיצור שלוחן שבת של משפחת מגדלי עיצב ומעצב משפחות רבות ברוחניות זכה באהבת התורה ובהמון שלום הבית. אבל השבת המדוברת שלנו חרקה כמעט עד שפך דם, שבת שפערה פצע עמוק בלבה של אורחת חשובה. שלא תטעו, לא חלילה שהדברים נענשו בכוונה אלא בלא תשומת לב.

שיח ארבע הנשים סביב שולחן השבת נסוב סביב גידולי מהילדים. פה ושם השמיעה גב' מגדלי עצות חינוכיות מניסיונה. בין לבין שוחחו על ההתרגשות מן הלידות וההכנה לקראתן, על הטיפול בעוללים בני יומם. בקיצור אווירה של שבת קסומה. בשיח הזה רק שלוש נשים שוחחו, הרביעית, מיכל בן סימון שתקה. היא רק הקשיבה והביטה בעין רוויית קינאה נשית בחברותיה הטובות, שעוללים וילדים נטפלו אליהן מעת לעת. רעיונות הזנה, החינוך, הענשה, לא חלחלו אליה. מדוע? כי מיכל בן סימון עקרה מזה שתים עשרה שנה בעלה הרב הרחמים והיא ביחד מעתירים לקב"ה ומבקשים ברכות מגדולי הדור, אך עדיין הבשורה מתעכבת. כך עברה עליה הסעודה הראשונה של ליל שבת קשה עליה מנשוא. גם בסעודה השניה, נסובה השיחה שוב אודות עולמם של התינוקות הילדים והמעקב הרפואי אחר התקדמות הריון. אבל כאן היא קרסה. מיכל רצתה שהאדמה תפער את פיה ותעלם. אך אף אחת לא הבחינה במבוכתה ובשברון לבה. הנשמה שלה התרסקה כמו חלון זכוכית דקיק שיידו עליו אבן, אבל את רעש הרסיסים חברותיה לא שמעו, הן היו עסוקות בשלהן. והנה לסעודה שלישית, היא כבר לא הגיעה. היא פשוט חשה שאם היא תשב ותשמע את אותה שיחה, יצטרכו לאסוף אותה רסיס אחר רסיס.

חסרונה של מיכל בסעודה שלישית בלט, בעלה הרב הרחמים היה נבוך. גם הוא לא ידע מדוע אשתו נעדרה מן הסעודה. המארחת גב' מגדלי החלה לחשוד. החיישנים שלה התעוררו... קצת מאוחר מדי, שמא נפגעה האורחת. מיד אחרי ההבדלה היא התקשרה לידידתה מיכל, אך זו התחמקה מלענות. היא לא פסקה מלחייג, ורק אחרי חצות מיכל ענתה. הנה לפניכם המונולוג המצמרר.

"תביני אותי ציפורה, אני יושבת ביניכן ומה שאני שומעת זה ילדים, הריון, חינוך, תינוקות, אני לא מלאך אני מקנאה. אני גם רוצה לחבק בן. השיחות שלכן פצעו את בשרי וכתשו את נשמתי, זו היתה שבת שחורה בשבילי איומה ונוראה. את אשה חכמה, בהרצאות שלך בפני נשים דברת פעם שאין מזכירים חבל ביתו של תלוי... שכחת? שתדעי לך, מיד אחרי סעודה שניה יצאתי החוצה, בעלי נשאר איתכם. הלכתי את הדרך הארוכה לביתי בוכה, הוכה ובוכה. דיברתי כל הדרך עם בורא עולם. אמרתי לו "אבא בשמיים, אני מקנאה בהן. גם אני רוצה להרגיש כבר אימא. האמן לי ריבונו של עולם, אני בוכה ומקנאה אבל אני מתחננת לפניך שלא יאונה להן ולא לילדיהן כל רע. חס ושלום, זו לא קינאה של עין הרע. זו קנאת סופרים. אל תשתמש אבא בדמעות שלי להעניש להם הן אומנם חסרות רגישות, אבל לא מרוע הן נשים טובות אני מכירה אותן.

אחר כך הלכתי לידידה טובה מרגלית פריפז ת מכירה אותה היא בת קרוב לחמישים והיא מעידה על עצמה שאפסו סיכויים ללדת. גם היא עקרה. השיחה עם מרגלית היתה עבורי כמים צוננים לנפש עייפה. אילמלא מילות הניחומין שלה לא הייתי מסוגלת לשוחח איתך.
"תשמעי מיכל אמרה לי מרגלית אנחנו עקרות אבל אנחנו בחרנו בעקרות הזו ובכל הנלווה אליה.  דעי לך, בטרם ירדה נשמתנו לעולם ניצבה בפני בית דין של מעלה, והסבירו לנו בצורה נהירה וברורה שהתיקון שלנו בעולם הזה הוא לסבול שנים רבות של עקרות, עלבונות, עקיצות, להרטיב את הכרית בלילה מבכי אין סופי. לשבת בשיחות עם חברות ולהקשיב לעולמן של אימהות, ואנחנו בחרנו כך מרצוננו הטוב וזה הדבר הטוב והמושלם עבורנו. ואבינו שבשמים יודע ואף הראה לנו שם בגנזי מרוממים כי רק כך נרוויח את השכר המגיע לנו ונתקן את הטעון תיקון. יתרה על זו יש נשים שבאות לעולם בשביל תכלית אחרת הן מקדישות את עצמן לקירוב רחוקים. אל תבכי מיכל אין כאן מקומו של בכי תתחזקי ותאמיני שאת יכולה לעמוד בניסיונות אלו. ויתרה מזו אם תעמדי בו באהבה ואפילו בשמחה ותוכיחי לקב"ה שקיבלת את הגזירה בהשלמה תזכי למתנת פרי בטן. במילים אלו הייחתה אותיגב' פריפז הנשימה אותי מחדש. הגב' ציפורה מגדלי נפרדה בחמימות מידידתה מיכל ופנתה להדליק נר של מוצאי שבת. מול הנר הדולק לחשה "ריבנו של עולם קיבלתי כרגע את המוסר הכי נוקב בחיי. הייתי שותפה לשפיכות דמים מבלי שימת לב. אנא קבל את שברון ליבי את אנחתי את תשובתי לטובת פקידתה של מיכל בת רחל.

אהבתם? תנסו גם את אלו

תכנים אחרונים מאת קובי לוי