כותב:
קטגוריה: מבט לחיים
כמה חשוב לגדול כבוד לזולת ולא לביישו ואף אם זה יעלה לנו במאמצים נפשיים - הכל שווה זאת.
על יד השולחן ניצב נכד מסור, ושפשף עיניו כלא מאמין. לפני רגע קט הובאה אל השולחן כוס תה רותח ומהביל, ועתה - הכוס איננה, והתה - שפוך על השולחן, מרטיב את חליפתו של הסבא הגדול, וגלש על כולו... 'אוי ואבוי' כמעט נפלטה מפיו הזעקה, אלא שהסבא הגדול, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, סימן לו בעיניו לשתוק, לבלתי יהין להוציא הגה מפיו...
הנכד שב והתבונן, ולבו החסיר פעימה. התה הרותח הפך לשלולית חמה וכואבת, ומי יודע כמה כוויות ספג סבא מהתה שנשפך בלי משים... חזקה עליו הוראת הסבא ולכן לא הגיב ולא פרץ בזעקה, אך הוא נבהל ולא מצא מנוח לנפשו...

כעבור כמה דקות, כשהנכדים הנוספים שהיו בסלון עברו לחדר סמוך, הסביר הרב אלישיב בפשטות: 'התה נשפך בטעות בידי בן דודך, נכד אחר שלי. לא רציתי שישים לב, זה יצער אותו כל כך ששפך על סבא כוס תה רותח... לכן ביקשתי ממך לא לדבר מילה, ועכשיו - אחרי שיצא, נוכל לנגב את מה שנשפך בלי שהוא יתבייש...'
כמה צריך להיזהר, כמה רגישות צריך לגלות, כמה כדאי לחשוב לפני כל מילה ולפני כל פעולה. עדיף לסבול תה רותח ודביק, לשבת על יד שולחן רטוב בחליפה נוטפת - ובלבד שאף יהודי לא ייפגע, שיהודי אחר לא יצטער או יתבייש חלילה!

אחד המאורעות המרגשים והמטלטלים ביותר בהיסטוריה היהודית, נחשף בפנינו בפרשת ויגש. הפסוקים נוטלים אותנו אל חדרו הפרטי של המשנה למלך מצרים, האיש מס' 2 בעוצמתו בעולם כולו. 13 שנים קשות ומיוסרות עברו עליו מאז שנאת אחיו שהובילה אותו לבור ולמכירה לעבד אומלל, ועוד 9 שנים שהוא משנה למלך, הדמות הבכירה ביותר במעצמת העל - מצרים.
בכל השנים הללו, נקל לתאר, היו רגשות געגועים וחרטה מציפים את לבבות אחיו, ואף התורה מספרת כמה חיפשו אחיו, ייחלו למוצאו, ביקשו להשיבו אליהם. הם אובדי עצות ואין להם קצה חוט, בעוד יוסף מכיר אותם, מתנכר אליהם כביכול, בורח לבכות מגעגועים בחדר סגור ושב לנהל מולם משא ומתן מתיש, כאילו הוא הקשוח במלכים...
ואז מגיע רגע השיא, שעת האמת. בנימין נחטף בידיו, ולאחים השבורים לא נותרה ברירה, אלא לגשת אליו, לדבר על לבו בתחנונים, וגם לאיים עליו בכוחם וגבורתם. ברגע הזה יוסף נשבר, הקשיחות נעלמת, הרגשות כובשים אותו, הוא בקושי מצליח להתאפק מלפרוץ בבכי, ורגע לפני שהוא מזדהה בפניהם, מתאחד עימהם באהבה, מקבל אותם בחיבה, הוא פוקד: 'הוציאו כל איש מעליי!'

רגע, למה? מה קרה? מה בוער? מדוע חייבים להוציא כל איש מהחדר? נכון, מגיע רגע רגשי דרמטי מאוד, אך למה זה מחייב את כל הנוכחים לעזוב את המקום?
התשובה היא, כי יוסף מבין שלא יתכן שבסערת הרגשות המציפה הזו, יראו אחרים את אחיו מתביישים. לא שייך שברגע האיחוד המשפחתי אחרי 22 שנות נתק - תיגרם פגיעה כלשהי בכבודם ובמעמדם. גם אם הרגע הקרוב הוא דרמטי, מסעיר, נחשק, מציף ברגשות ומזיל דמעות, אין לאבד עשתונות וצריך להיזהר ולהישמר בכבודם של האחים, לבלתי ייפגע כבודם כמלוא נימה!
הוא גם לקח בכך סיכון עצום: הרי אחיו היו גיבורי כח, ובמדרש תנחומא מגלים חז"ל כי במכה אחת שלהם - יכלו להורגו. והנה הוא מוציא מהחדר את שומרי ראשו, מדיר את המאבטחים מסביבתו, משיל מעליו כל אמצעי הגנה..., בכך הוא נותר חשוף לאיום על חייו, ולכך שברגע אחד כבר לא יוכל להוציא עוד הגה מפיו לנצח!
ובכל זאת הוא לוקח את הסיכון, מסתכן בנפשו ממש. לא הסיכון הגדול המאיים עליו, ולא סערת הרגשות העוצמתית המתחוללת בלבו - לא הם יעכבו בעדו מלשמור על העיקרון הנעלה, המקודש, החשוב והראשון במעלה: לא פוגעים ביהודי, נזהרים בכבודם של אחים, ובכל מחיר!
וכך מסתלקים להם המצרים, כדי שאיש לא יראה בהתוודע יוסף לאחיו, הוא נותר עימהם לבד בחדר, רק הוא והם. שלא יתביישו חלילה, שלא ייפגעו, שאיש לא יראה אותם בבזיונם. כך הוא מתוודע אליהם, כך הוא שב לחיקם והם מתאחדים באהבה!
התנהלותו של יוסף באה ללמדנו, להאיר לדורות: לא תמיד אנשים פוגעים ומבזים זה את זה בכוונה... ההיפך הוא הנכון: בדרך כלל כולנו זהירים בכבודו של כל יהודי, מי רוצה לצער או לפגוע ביהודי אחר? אך כשאדם טרוד, לחוץ, דחוק בזמן, עמוס משימות, רץ ועסוק - אלו הרגעים בהם המנגנונים הטבעיים נחלשים, זו שעת המבחן...

אומר לנו יוסף הצדיק: ברגע המסעיר ביותר בחיי - שמרתי על כבוד אחיי! ברגע הכי מטלטל, בשעה הכי עמוסה רגשית, בזמן בו יש איום על החיים - גם אז לא פוגעים בכבוד הזולת, נזהרים מלבייש, נשמרים מלצער. כן, דווקא כשהיום לחוץ, בזמן שמחה, בעת מצוקה, דווקא אז יש לחדד את החושים למנוע צער מיהודי, למנוע כל פגיעה ועלבון ביהודי אחר!
וזה גם כל כך כדאי, כפי שמגלה הגאון רבי חיים פאלאג'י זצ"ל בספרו 'תוכחת חיים', שהנזהר למנוע כל צער מחבירו, מזכים אותו ממרומים למלא את שאיפותיו, ולזכות בבנים כשרים וצדיקים! כי כמו שהוא מונע מאחרים כל צער ופגע, כך במידה כנגד מידה שומרים אותו משמים מכל אכזבה מצערת, מכל כאב לב מיותר!
הבה ניקח עימנו את המסר הזה לחיי היום יום. נטעין ונפנים בלבנו את החשיבות הרבה של שמירת כבוד הזולת, כדי שגם בשעות הלחץ, בזמנים טרודים, בדקות עמוסות, נשמור על המסר הראשון במעלה: גם בזמן כזה - יהודי לא מצער יהודי, יהודי לא מכאיב ולא פוגע בזולתו! כך נזכה לשמור על כבוד הזולת כראוי, וגם נרויח משמים רוב נחת מילדינו, ומילוי כל שאיפותינו לטובה ולברכה!

אהבתם? תנסו גם את אלו

תכנים אחרונים מאת הרב אשר קובלסקי