פרשת בשלח

מאת: 
קטגוריה: פרשת שבוע
ת. פרסום: 06 ינואר 2014
נלמד מקריעת ים סוף שהאמונה בהשם היא יסוד ההצלחה של כל אחד.
פרשת בשלח היא מכונה "פרשת שירה" בא מספרת התורה על נס קריעת ים סוף שנעשה לעם ישראל, ואילו מרכבות פרעה וחילו טובעו בים סוף, ולא נשאר בהם עד אחד. ואז משה ובני ישראל פתחו בשירת הים. והנה נס זה היה מיוחד במינו כמתואר במדרשי חז"ל את כל הפלאים הגדולים שנעשו בתוך הים בזמן שעברו בני ישראל בתוכו. אך בכדי להביא את הנס של קריעת ים סוף, היו צריכים זכויות מיוחדות, ומסירות נפש של בני ישראל. עד כדי כך שבחז"ל אנו מוצאים שרצו לומר על דבר שהוא קשה ביטאו זאת "קשה...כקריעת ים סוף".

ומצינו ב' דברים שחז"ל התבטאו עליהם בלשון זו. האחד- קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף.  בגמ' (סנהדרין כב ע"א, סוטה ב) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: קשה לזווגם כקריעת ים סוף, שנאמר "אלקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות". והשני- קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. בגמ' (פסחים דף קיח ע"א) אמר רב שיזבי משמיה דרבי אלעזר בן עזריה: קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, דכתיב "נתן לחם לכל בשר" וסמיך ליה "לגוזר ים סוף לגזרים". ע"כ. ויש להבין את הביטוי "קשה" וכי אצל הקב"ה יש מושג של קשה?.
אולם המפרשים מבארים שהקושי הוא מצד האדם, כלומר אותו קושי שעמד בפני עם ישראל על שפת הים, שהיו חסרי אונים כשמאחריהם רודפים מצרים וממולם עומד הים. ואין להיכן לברוח. ואז יש רק ברירה יחידה לפנות אל הבורא שיושיע. אותו קושי עומד בפני אדם במציאת פרנסתו, ובמציאת זיווגו. על שפת הים עמדו ישראל לבדם, מלאך ה' עמוד הענן ואף משה רבינו נסעו והלכו מאחוריהם, כל אחד מישראל היה צריך להוכיח את אמונתו בה', ואת מסירות נפשו אליו כאשר עומד לבד. גם בנסיון הפרנסה וגם בנסיון הנישואים עומד אדם בנסיונות לבדו. בורא עולם ייעד את הנסיונות הללו לצרף וללבן בני אדם לכשיבטחו בו וידעו כי מושיע אין בלתו. בשטחים אלו כשעומד אדם ואינו יודע מאין יבוא עזרו, יש לו הזדמנות לגדול באמונה לסמוך על הנהגתו יתברך להתפלל אליו ולקבל את הנהגתו בשמחה. גם שם נמצא האדם כאותה היונה המטפחת בכנפיה בין חגווי הסלע.

הפוסקים הביאו את דברי הירושלמי: כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יבא לעולם לידי חסרון מזונות. ע"כ. וכבר שאלו שהרי אנו רואים אנשים שאומרים בכל יום פרשת המן ועדיין יש להם מחסור בפרנסה. וביאר בספר "אור המאיר" אפשר שכוונת חז"ל "כל האומר פרשת המן" באופן שהאמירה תהיה לה', לעורר לבו להתחזק בעצמו בחינת הבטחון, עד שידמה בנפשו בכל יום ויום בלתי אפשרי לטעום אפילו טעימה קטנה, ואפילו במוכן ומזומן בתוך ביתו לא נחשב בעיניו, כי אם ממתין עד שינתן מבית מלכו של עולם, וכאשר מתחזק אצלו הבטחון, אז נעשה כלי מוכשר ומוכן לקבל, ויבטח שלא יחסרו מזונותיו לעולם, כי מדרכו הטוב להיטיב לנבראיו כמבואר, ויותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק (פסחים קיב, א), והחסרון מפאת המקבלים, דור לא הכין לבם בבטחון אליו יתברך, ואחר שמחזק אצלו הבטחון אז לא יחסור כל בו מחסדי אל העודפות על בני אדם.