פרשת כי תבוא

מאת: 
קטגוריה: פרשת שבוע
ת. פרסום: 19 אוגוסט 2013
לימוד עצום ממצות ביכורים - קודם כל לעשות רצון השם ואח"כ לקחת לעצמנו!
פרשת כי תבוא מתחילה בפרשת הביכורים. פרשה זו מלמדת אותנו דברים רבים. הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה-פרשה א,ד) ר' הונא בשם ר' מתנה אמר בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים. ומה טעם? "בראשית ברא אלקים", ואין ראשית אלא חלה, שנאמר ראשית עריסותיכם, ואין ראשית אלא מעשרות, כמו שנאמר ראשית דגנך, ואין ראשית אלא בכורים שנאמר ראשית בכורי אדמתך וגו'. ע"כ. הרי שבזכות הביכורים שנקראים "ראשית", נברא העולם. ומה החשיבות שיש בביכורים שכדאי היה לברוא העולם בעבורו.
מבארים המפרשים הנה המצוה בביכורים היא לתת את הפרי הראשון המובחר לה'. כשנתבונן בזה נראה שכאן מונח היסוד של כניעת האדם לבורא שהכל מאתו יתברך. הרי אדם עובד טורח ומתיגע במשך השנה כדי לקבל את הפירות. והנה כאשר רואה את הפרי הראשון עולה וצומח, הרי נכספה נפשו לאכול מפרי עמלו ויגעתו. ואז דוקא אומרים לו יש כאן בעל בית של העולם, ולו אתה מצווה לתת את הפרי המובחר, הראשון, שכל כך חכית לראותו ולאוכלו.

ויש כאן עוד ענין שבזה אנחנו לומדים מה תכלית ביאתנו לעולם. אילו היה האדם לוקח את הפירות הראשונות לעצמו, ובורר מה שפחות טוב ואותו היה מביא כמתנה לכהן, הרי היה מראה בזה שיש עדיפות לעצם חיי העולם הזה. ולשם כך לוקח הוא את המובחר להנאת עצמו. ואת הפחות טוב היה נותן גם מתנה לכהן. בכדי לעשות גם משהוא לחיי עולם הבא. אולם בכדי להשריש בלבנו שהעיקר הוא חיי העולם הבא, וכל ביאתנו בעולם הזה רק בכדי לרכוש את העולם הבא במצוות ובתורה שנקיים בעולם הזה. לכן את הראשון, את ההתחלה חייבים לתת ביכורים לה', כי זו התכלית לעשות רצון ה'. ואחר כך את הנותר לוקח לעצמו.

נתינה מסוג זה נמצאת בשלושת המצוות שהמדרש מביא: חלה, היא הראשית של העיסה. מעשרות, הם הראשית של התבואה. והביכורים, הם הראשית של הפירות החדשים של הארץ. וכשנתבונן בזה נראה שכיון שדבר זה הוא היסוד של עבודת ה'. לכן לא די בזה שהאדם מביא את הביכורים. אלא גם מהתבואה והפירות שמביא מהשדה צריך להפריש מעשרות. וגם כאשר כבר אפה את פת לחמו, ובא לאכול ממנה, צריך שוב תזכורת חדשה. "חלה" לתת לכהן.
בהמשך הענין נאמר "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים.." ומבאר רש"י רש"י "היום הזה" בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטוית עליהם: ע"כ. למרות שכל יום נראה לנו דומה מאוד לקודמו, שוב תפילת שחרית שוב ברכת המזון. וכיוצא. אבל צריך להתבונן כי כל יום הוא יום חדש, שאין לו תחליף, וכל יום צריך להיות יום שלם בעבודת ה'. ובכדי לתת ליום החדש, את השלימות של היום, צריכים להרגיש בשעת קיום המצוות שזו המצוה של היום. ואז ממילא נשתדל לקיימה במילואה.