פרשת מטות-מסעי

מאת: 
קטגוריה: פרשת שבוע
ת. פרסום: 30 יוני 2013
כמה קשה שנאת אחים לפני השם וכמה חשובה אהבת חינם לפני השם.
פרשת מטות עוסקת בכמה ענינים שונים. הפרשה מתחילה לדבר בענין הנדרים. אחרי כן באה פרשת מלחמת מדין. ופרשה שלישית היא פרשת בני גד ובני ראובן. מלבד ההלכות שיש בכל פרשה ופרשה, יש גם לימוד מוסרי גדול בכל פרשה, וכאשר נתבונן בג' פרשיות אלו נראה שהם מלמדים אותנו מושגים חשובים בעולמו של היהודי. נזכיר כמה מהם.
בגמ' בגיטין (נה) מסופר באריכות את הדברים הקשים שהביאו לחורבן הבית. הסיפור הראשון שהגמ' מביאה שם הוא "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" מסקנת הדברים שהגמ' מוציאה מהסיפור ששנאת חינם שקולה כנגד ג' עבירות חמורות שבתורה. אולם שם יש עוד דברים שהגמ' רומזת אליהם. האחד הוא אהבת הממון, וכבר העירו הראשונים שמבואר בגמ' שהחורבן היה על שהעמידו דבריהם על דין תורה. ותרצו ששני הדברים ביחד גרמו. ובתוספתא מסכת מנחות (פרק יג) אמר ר' יוחנן בן תורתא ירושלם בניין הראשון מפני מה חרבה? מפני עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים שהיה בתוכה. אבל באחרונה מכירין אנו בהן שהן עמלין בתורה וזהירין במעשרות. מפני מה גלו? מפני שאוהבין את הממון ושונאין איש את רעהו. ללמדך שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום ושקלה הכתוב כנגד עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. ע"כ. וכן הוא בירושלמי (יומא פ"א ד). כלומר שבגלל שהיו אוהבים את הממון לכן באו לידי שנאת חינם. וזה הביאור "שנאת חינם" על דבר שאינו ערכי, כל אחד היה חושב שחבירו גוזל אותו ומרמה אותו, והיו להם כל מיני טענות שהרכוש של פלוני שלי הוא, ולכן באו לידי שנאה.

הדבר השני שמבואר בחז"ל שם (נז) תניא, אמר רבי אלעזר: בא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא, והחריב את ביתו ושרף את היכלו. ע"כ. ופירש המהר"ל כוונת ר' אלעזר למרות שהיו בידם הרבה חטאים אבל למה החריב את ביתו שהוא מקום השראת השכינה. ולמה לא נתן עונש אחר על חטאים אלו. ועל זה משיב שזו כוחה של בושה. מסביר המהר"ל כי בבושה האדם פוגע בצלם האלוקים שיש באדם, וכיון שמבטל את החלק האלוקי שבאדם. הרי שאין האנשים נותנים חשיבות לחלק האלוקי. ולכן החריב את ביתו שהוא ענין אלוקי. שכיון שאינם מחשיבים את החלק הגבוה שבהם. אי אפשר להשרות השכינה בתוכם.
ומבואר בספר "נפש החיים" כי הדיבור של האדם הוא מכח הצלם אלוקים שיש בו. וכיון שחוטא האדם בדיבורו הרי הוא מקלקל את צלם אלוקים שבו. ולכן עוונו חמור מאוד. ומטעם זה אמרו כי ארבע כיתות אינם מקבלות פני שכינה, והם: כת חנפים, כת שקרנים, כת מדברי לשון הרע, כת לצנים. וכל חטאים אלו הם בדיבור. וכיון שחוטא האדם בדיבורו, הרי חוטא בצלם אלקי שבו ולכן אינו ראוי לזכות לראות פני שכינה.
יסודות אלו נלמדו מפרשתינו. את ערכו של הממון כשאינו נקח במידה נכונה למדנו מבני גד ובני ראובן, שאמרו עליהם חז"ל שחיבבו את ממונם יותר מבניהם ולכן היו בראש גולים. ערכו של הדיבור שהוא הצלם האלוקי שבאדם נלמד גם מפרשת נדרים.