פרשת בלק

מאת: 
קטגוריה: פרשת שבוע
ת. פרסום: 04 יולי 2017
נלמד מפרשת השבוע כמה כוחות נפש אדירים טמונים באדם ובכוחו להוציא אותם מן הכח אל הפועל.
בתחילת הפרשה שואל רש"י: מפני מה השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו על גוי רשע. ועונה רש"י כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחילה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות. ע"כ. וכבר שאלו המפרשים מה התשובה הרי אומות העולם יבואו בטענה מדוע העמדת לנו נביא כזה רשע, אם היית נותן לנו נביא צדיק כמשה, אז היינו בסדר גמור.

בספר 'תפארת שמשון' מבאר הרב פינקוס זצ"ל בהקדים את דברי הגמ' (חולין פט) שדרשו על הפסוק "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם" אמר להם הקב"ה לישראל חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם אמר "ואנכי עפר ואפר" למשה ואהרן אמרו "ונחנו מה" לדוד אמר "ואנכי תולעת ולא איש". אבל עובדי כוכבים אינן כן נתתי גדולה לנמרוד אמר "הבה נבנה לנו עיר". לפרעה "אמר מי ה' אשר אשמע בקולו", לסנחריב אמר "מי בכל אלקי הארצות", לנבוכדנצר אמר "אעלה על במתי עב", לחירם מלך צור אמר "מושב אלקים ישבתי בלב ימים". ע"כ. המובן בדברים: גדלות הוא כח מגדל, הוא מגדל את הגרעין הזרוע בעומק. כשהאדם הוא קטן הנקודות הנסתרות שבו הן כל כך קטנות ועמוקות שאינן נראות לעולם, אבל כאשר הוא גודל הפנימיות שלו גדלה גם כן, ואז בולטת היא כלפי חוץ ומתגלה מהותו האמיתית.

וזה גם החילוק בין ישראל לאומות. כאשר האדם עדיין קטן ההבדל דק, ולא ניכר ההבדל. מחמת שהמידות טמונות עמוק עמוק בנסתרות הנפש. אבל כאשר האדם מקבל "גדולה" אז רואים מי הוא באמת. אברהם אבינו משה ודוד כשגדלו גדלה הענוה עמם. ואילו נמרוד פרעה סנחריב ונבוכדנצר אלמלא שהיו גדולים לא היתה נודעת פנימיותם האמיתית, אבל כאשר גדלו גדלה רשעותם והתגלתה מהותם. ולפי זה נבין את גם מה שקרה כאן עם בלעם. אלמלא שבלעם היה נביא הוא היה האדם הכי טוב והכי הגון והנחמד מבין כל הגויים שנבראו מעולם. והקב"ה בחר בגוי הטוב ביותר שיש במציאות, ונתן לו גדלות עצומה, נבואה בדומה למשה רבינו, ומכח זה דוקא גדלה פנימיותו ואמיתת מהותו, ונעשה הרשע הגדול ביותר, עד שפרץ גדרו של עולם ונסתתמה טענת האומות שביקשו גם הם נביאים.

בגמ' (סוכה נב ע"א) דרש רבי עוירא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לו ליצר הרע. הקב"ה קראו רע, משה קראו ערל, דוד קראו טמא, שלמה קראו שונא, ישעיה קראו מכשול, יחזקאל קראו אבן, יואל קראו צפוני, ע"כ. ושאלו המפרשים מהי משמעות כינוי זה "צפוני", שאר הכינויים מובנים עד כמה הוא קשה נקרא רע, שונא, מכשול, ערל, אבן. אבל צפוני זה מהי משמעותו.

בספר 'שם משמואל' מבאר: שיש שני אפשרויות ליצר להחטיא את האדם, האחת בדבר שיודע שהוא חטא ומסיתהו לעבור, ויש אפשרות שניה ליצה"ר להחטיא באופן עוד יותר גרוע שהוא מטמין ומצפין עצמו בקרב לב האדם עד שאיננו נרגש, אלא כל מעשהו הוא להרדים את האדם ולקררהו ולהחליק את הרע בעיניו ולאט לאט הוא חופר שחת תחתיו ובהיות שהשינוי איננו פתאומי עדיין חושב בלבבו שאיננו נופל מעדת ישראל הכשרים ואולי עוד טוב וצדיק. ולכן נקרא "צפוני" שמצפין את עצמו. והוסיף ונראה שששת שמותיו הראשונים הם יצה"ר ממין הראשון שמסית לאיסור אף שיודע האדם שהוא חטא, ושמו השביעי "צפוני" ועליו אמרו בש"ס "מפני שצפון ועומד בלבו של אדם", זהו יצה"ר ממין השני שהוא מטמין ומצפין עצמו כנ"ל. וידוע שבכל מספר שבעה השביעי שקול ככולם או יותר מכולם וע"כ מין יצה"ר זה הוא גרוע מכולם וצריך שמירה יתירה ממנו.