פרשת משפטים

מאת: 
קטגוריה: פרשת שבוע
ת. פרסום: 22 פברואר 2017
בתורה הקדושה יש דינים מאד דקים שנלמד מהם להרגיש בצער הזולת ולכבד אותו.
בפרשת משפטים נכללו הרבה מצוות ודינים, אחת המצוות היא מצות הלוואה לעני, ובלשון הכתוב "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" ומפרש רש"י: 'את העני עמך' - הוי מסתכל בעצמך כאלו אתה העני. ע"כ. ויש להתבונן בזה מה הדגש כאן תסתכל כאילו אתה העני.
בספר 'אור הנפש' מבאר שהתורה כאן באה ללמד אותנו שכאשר האדם בא לקיים מצוה הרי הוא צריך לקיים אותה בשלימות הראויה. כי יש והאדם עושה בנאמנות ומסירות רבתי והעשייה היא באה מתוך יראת שמים ולשם מצוה, אבל יש חלק במצוה שנשאר פגום ומחוספס ולא חלק וישר. כגון: אדם מקיים מצות הלואה וגומל חסד עם חברו ואפילו מטוב לבב, אבל אינו נזהר ואינו שם לב שמצוה זו לא תהיה כרוכה ומלופפת ברחשי בזיון והשפלה שהלוה מרגיש בשעת קבלת ההלואה. כי יש שבמצוה זו בקיומה ובביצועה מובלטת האדנות של המלוה והרגשת העבדות מצד הלוה. וזהו הפסד גדול בקיום המצוה, כי יחד עם החסד שהוא גומל לחבירו, הוא כורך את הלבנת הפנים שהוא גורם לחבירו ועושם ביחד היינו המצוה של גמילות חסד ואת העבירה של השפלת כבוד חבירו בבת אחת.

ויש שלא במתכוון הוא זורק טיפות מרה לדבש, הנוחם שהוא מנחם ומעודד את חבירו בנתינת הגמ"ח אליה וקוץ בה. ויותר מזו יש והאדם אף שמונע מכל הצד השלילי שבצד נתינת ההלואה כנ"ל, מכל מקום אינו מקיים את מצוות הגמ"ח בשלימות לרגלי העדר ההשתתפות האמיתית והחמימה בצער חבירו. אמנם מונע את עצמו מלגרום חלילה בזיון לחבירו, אבל אינו יורד לעוצם צערו, אינו מסתכל ואינו "מזדהה" להרגיש הרגשה ממשית את צער חבירו להיות ממש סובל ומתענה כאותו העני הפונה אליו שיעמוד לו בצרתו.
כי יש והאדם אינו קומץ את ידו מאחיו האביון והעני אדרבה מושיט לו יד עזרה ונותן, אבל בהנתינה בולט יחס העשיר והעני. ברם תוה"ק דורשת מהעשיר שירגיש כאילו "העני עמך" שצער העני יהיה לוחץ ומקמט את לבו כאילו הוא העני. לב הנותן ולב המקבל מתמזגים ממש לאחד.
ובזה יתבארו דברי חז"ל בגמ' בבא בתרא (דף י') שמסופר שם: שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא אם אלוקיכם אוהב עניים למה אינו מפרנסן? אמר לו: כדי לינצל מדינה של גיהנום. ע"כ. ולכאורה יש להבין אם התכלית של המצוה, כדי שהנותן ינצל מדינה של גיהנום, היה יכול הקב"ה לתת במקום מצות צדקה מצוה אחרת, ולא יהיו צריכים עניים לסבול בשביל זה.

ומובא בשם הגה"צ ר' שמחה זיסל זצ"ל (הסבא מקלם) כי המצוה של צדקה היא לא רק בזה שנותנים צרקה לעניים. בזה לבד עוד לא נגמרה השלימות של המצוה. השלימות של מצות צדקה היא שע"י הצדקה יגיע האדם לאהוב את חברו, ויגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" ואי אפשר להגיע לה אלא ע"י מצות צדקה. והוסיף עוד חידוש: אם אחד נותן צדקה ועדיין לא הגיע למדרגה להרגיש את צער חברו וסבלו אלא הוא נותן צדקה מפני שהוא ירא אלוקים ורוצה לקיים את הציווי של הקב"ה עדיין לא סיים את מצות צדקה בשלימות, כי התכלית והמטרה של הצדקה היא שיגיע למדרגה שישכח שיש מצוה, אלא הוא נותן צדקה מפני שיודע שחברו רעב אז הוא מרגיש כאילו הוא בעצמו רעב וע"ז נאמר ואהבת ממש כמוך.