פרשת בשלח

מאת: 
קטגוריה: פרשת שבוע
ת. פרסום: 07 פברואר 2017
נלמד מקריעת ים סוף שגם ברגעים הכי קשים הקב"ה יכול לשלוח לנו את ישועת השם כהרף עין.
בתחילת הפרשה מסבירה התורה מדוע הוליך הקב"ה את עם ישראל ממצרים דרך המדבר ולא בדרך ארץ פלשתים שהיא קצרה מאוד, "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". ויש להתבונן בזה, והרי גם כשהוליכם דרך המדבר היו מספר פעמים שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' ואם כן מהי התועלת היתירה שיש בהליכה 'דרך המדבר ים סוף'.

בספר 'כתב סופר' מבאר שיש כאן כוונה אחרת: ידוע שקשה מאד לעודד אדם שנפל למצב של יאוש, אם ינסו לומר לו "אל תתיאש יהיה טוב" הוא יענה 'אין לי תקוה הכל אבוד'. ומדוע באמת הוא מסרב לראות שביב של תקוה? משום שהגיע למצב שאצלו כל תקוה היא מעבר לגבול הדמיון. משל למי שאומרים לו יתכן שמחר יבקרו אצלך מלאכים. אולם בכל זאת ישנה דרך לעזור לו, אם יבוא אדם ויאמר לו: "תראה גם אני הייתי בדיוק במצב שלך והנה אני חי וקיים, ה' עזר לי לצאת מהסבך", אזי הדברים נראים באור אחר, עכשיו קיבלה התקוה מימד ממשי, היא כבר לא חלום באספמיא, הוא רואה אותה לפניו כאפשרות הקיימת במציאות.

כך ניתן להבין גם את הענין של "ויסב אלקים את העם דרך המדבר" הקב"ה הצופה ומביט הכל, יודע שבעתידו של עם ישראל יתקלו במצבים רבים בכלל ובפרט הנראים כאבודים מראש בראותם מלחמה. אין זה רק בתקופת יציאת מצרים, אלא תמיד בכל התקופות היו ישראל נתונים במצבים שכאלה. ועכשיו הכין להם הקב"ה מראש את התקוה שתעודד את רוחם באותם רגעים קשים. וזה מה שנעשה בזה שהוליכם 'דרך המדבר ים סוף', מה שקרה שם לפני קריעת ים סוף, כשהים היה מלפניהם, פרעה והמצרים מאחריהם, והמדבר סגר עליהם, לא הותיר להם אפילו זיק של תקוה, עד כדי כך שאמרו "המבלי אין קברים במצרים" כלומר: על זה אין צורך לדבר שאנו נמות כאן, על זה לא יתכן שום ויכוח. ובכל זאת באה ישועת ה' כהרף עין, בין רגע הפכו ממיואשים למאושרים, ויצאו מאפילה מוחלטת לאור גדול.
למהלך זה התכוון הקב"ה כשהוליכם דרך המדבר ים סוף, שמעתה זאת היתה המשענת שקיבל עם ישראל כאן בים סוף לדורי דורות, כל אימת שיקלעו יהודים למצב של יאוש, יוכלו להתעודד ולהתנחם, וכי גרוע מצבנו ממצבם של בני ישראל על יד ים סוף? וכשם שלא עזב אותם הקב"ה אז ושלח להם ישועה גדולה כך לא יעזוב אותנו גם אותנו במצבנו זה.

ולפי זה מסביר ה'כתב סופר 'את דברי המדרש שאמר על פסוק זה 'ויסב אלוקים את העם' מכאן שאפילו עני שבישראל, לא יאכל עד שיסב. והדברים לכאורה לא מובנים היאך דין הסיבת עני בליל פסח נלמד מפסוק זה. אך לפי הביאור הנ"ל הדברים מתבארים יפה, העני חושב מה לי לשבת בהסבה בליל פסח, אני במצבי, אין לי שום שייכות לחירות, וכי מה לו האומלל שבאומללים ולדרך חירות. וכי הוא חסר הבית, ונטול אמצעי המחיה, המנוול ומוכה שחין יעיז לחלום על חירות. אך אומר המדרש "מכאן" כלומר מנין ניקח את הדוגמא שנוכל להציג לו בתור משל, ולומר לו כשם שנושע פלוני כך תיושע גם אתה. אלא "מכאן" ממצבם של בני ישראל באותו רגע נוכל להשיב גם את נפשו של אותו עני, כי מכאן יצאה הקריאה לכל הדורות "יהודים אל יאוש".
בתהילים נאמר "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים...שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב", ויש להבין סמיכות הענינים "היינו כחולמים, לאפיקים בנגב", בספר 'אהבת ציון' לבעל הנודע ביהודה מסביר כך: לפני הגאולה אנשים יהיו מיואשים מאוד מהמצב באופן שהגאולה נראת להם 'כחלום', ואז דוקא תבוא בפתע הישועה, 'כאפיקים בנגב' שהם מתמלאים באופן מיידי ובלתי צפוי.