פרשת שלח לך

מאת: 
קטגוריה: פרשת שבוע
ת. פרסום: 20 יוני 2016
האדם צריך להכיר את הכוחות שלו ולדעת שהוא מסוגל להגיע להשיגים גבוהים ומרוממים.
פרשתינו עוסקת בתחילתה בענין שליחת המרגלים וכבר עוררו המפרשים על הלקח והתביעה שיש לנו מענין זה. במדרש תנחומא על הפסוק "שלח לך אנשים". אומרים חז"ל זה שאמר הכתוב "כחומץ לשינים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו". ויש להתבונן מדוע מצאו חז"ל לקבוע את פסוק זה על המרגלים והיכן ראינו שהמרגלים היו עצלים.

בספר 'הדרש והעיון' מבאר שחז"ל באו לרמז כאן על שני רעות שעשו המרגלים, והם נרמזו בשני התוארים שמוזכרים בפסוק 'כחומץ' 'וכעשן'. וכפי שנתבונן בפסוקים נראה שהיו שני תקלות בהסתכלותם. א- המרגלים צמצמו והקטינו את כוחם וערכם, בזה שאמרו "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעינהם" וזו כבר רעה גדולה שהאדם אינו מאמין בכוחות שיש לו והוא חושב את עצמו שאינו שוה כלום, ממילא בודאי שאין לו שום סיכוי להצליח. ב- רעה נוספת הם הגדילו את כוחם של אנשי הארץ באופן מופרז מהרגיל, בזה שאמרו "אפס כי עז העם היושב בארץ" ועוד הוסיפו "ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר בתוכה אנשי מידות".

נמצא שהמרגלים העמידו תמונה קשה מאוד מול בני ישראל, אנחנו אנשים חלושים מאוד, שגם אילו לא היו האנשים שם גיבורים, לא נצליח לכבוש אותם. ודבר נוסף העם השוכן בארץ גיבורים באופן מיוחד מהרגיל וחזקים מאוד, כך שגם אילו היינו אנו עם חזק לא היינו יכולים עליהם, וכל שכן שאנחנו מולם נחשבים כמו חגבים, כמובן שאין שום סיכוי לנצח. ואם נצרף לזה שהערים בצורות וחזקות ארץ לא נתנת להכבש כלל היא מבוצרת חזק, הארץ רעה שאוכלת יושביה. אם כן המסקנה היא אין שום סיכוי להכנס לארץ הזאת.
לכן המדרש אומר על המרגלים את הפסוק "כחומץ לשינים" כי החומץ הוא מכווץ את החלקים, ומקטין אותם. כך המרגלים כווצו את כוחם שאין להם הרבה כוח. ומאידך "כעשן לעינים", הם הגדילו את כוחם של אנשי הארץ כעשן הזה שעולה גבוה למרות שאין בו שום ממשות. וכל זה בא להם אומר המדרש מפני שהם היו 'עצלים' שלא רצו להתאמץ בתפילה ובעבודה. ומכאן יש לנו לימוד מוסר גדול שעל האדם להעריך את כוחותיו ולדעת שיש באפשרותו להגיע להשגים גדולים. ומאידך לא להתיאש גם אם הרבה לעשות חטאים כי עדיין יש תמיד את האפשרות לתקן את המעוות. ולא יאמר שכבר אבדה תקותו.

מסופר על ה"בן איש חי" שכל ימיו נכספה נפשו לעלות לארץ הקודש. ואמנם זכה לבקר בה ולחונן את עפרה, אבל לא הצליח בגלל סיבות שונות להגשים את משאלת לבו הטהור להשתקע בה. אך גם במקום מושבו בגלות בגדד התעניין ללא הרף בנעשה בארץ. היה מתעניין במנהגי ירושלים וחוקר את חכמיה שהגיעו לבגדד על ההלכות שהתחדשו בבתי מדרשותיה של ירושלים. בקשר לעלייתו לארץ נשאר בכתובים המעשה הבא המביא לידי ביטוי את גודל חסידותו וצדקתו. קודם צאתו לדרך התנה עם מנהיג השיירה שבכל ערב שבת מספר שעות לפני כניסת השבת תעצר השיירה ולא תמשיך בדרכה עד אחרי ההבדלה. רק אחרי שבעל השיירה הערבי, הסכים לתנאי הצטרף הבן איש חי למסע לארץ.

הגיע יום השישי הראשון וכבר חזר בו בעל השיירה מההסכם ומההתחייבות המפורשת. לא הועילו תחנוני הבן איש חי הלה אינו מוכן לעצור. גם עבור מתת הכסף שהציע לו הגאון הבבלי לא המיסו את עקשנותו של הערבי. האיזור לטענתו של הערבי הוא איזור המועד לפורענות הנתון לשליטת שודדי דרכים מסוכנים, והחובה היא למהר לצאת ממנו. השיירה המשיכה בדרכה והבן איש חי נשאר מאחור כדי לשבות את שבתו. אולם לבו של הערבי נקפו מעט לאחר שעות מספר חזר בחשאי לראות מה עלה בגורלו של רב היהודים המכובד. השמש כבר שקעה והבן איש חי כבר היה אחרי קבלת שבת ותפילת ערבית והתכונן לקדש את היום.

הבן איש חי נטל את הגביע בידו ופתח באמירת הקידוש לפתע הבחין הערבי כיצד כנופיית שודדים מתקרבת לאוהל בו שהה הבן איש חי. מנהיג הכנופיה נכנס לבדו לאוהל והנה לפתע יצא ממנו ונמלט בבהלה יחד עם חבר מרעיו. הערבי שראה את המחזה רץ פנימה אל האוהל ונישק את רגליו של הבן איש חי בבקשו סליחה על התנהגותו. רבני בבל תלמידי הבן איש חי ידעו לספר את הרקע להתנהגותו המוזרה של מנהיג כנופית השודדים, הלה הכיר את הבן איש חי בנסיבות אחרות. היה זה כשהשודד היה לו דין ודברים עם יהודי מבגדד שהכחיש פקדון שהפקיד אצלו. היהודי הכחיש עובדה זו בפני הערכאות וחזר והכחיש את קבלת הפקדון גם בפני הבן איש חי. אולם הבן איש חי בחכמתו הגדולה הצליח להוציא הודאה מפי היהודי שאכן חייב הוא לגוי את הפקדון ורק בגלל חסרון כיס התכחש.
הבן איש חי שהבחין במצוקתו של היהודי הוציא מכיסו את סכום התביעה ונתנו ליהודי על מנת שישלם לגוי. הגוי שהפך ברבות הימים לשודד זכר כל ימיו את התנהגותו האצילית של רב היהודים, אף ברגע בו פגשו במדבר באהל הבודד. (מורשת יעקב)