פרשת וישלח

מאת: 
קטגוריה: פרשת שבוע
ת. פרסום: 26 נובמבר 2015
מלחמת יעקב עם שרו של עשו, הכח של התורה מול הכח של הטומאה.
בפרשה מסופר על האבקותו של יעקב אבינו עם המלאך שהיה שרו של עשו. ולבסוף נאמר "וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" עוד נאמר בהמשך שהמלאך בקש מיעקב "שלחני כי עלה השחר" ויעקב סירב לשלח אותו עד שיברך אותו. ואז המלאך מברכו " וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". ויש כאן כמה דברים שצריכים פירוש א- איך אמרה התורה שיעקב אבינו ניצח את המלאך, והרי בסופו של דבר נאמר 'ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו' והוא נשאר צולע על ירכו. וא"כ הלזה יקרא נצחון ?. ב- עוד יש להבין כאשר המלאך מבקש מיעקב שלחני אומר לו יעקב לא אשלחך כי אם ברכתני. והרי כבר אחז"ל שאיש זה שנאבק עם יעקב הוא שרו של עשו, וא"כ מדוע יעקב לא שולח אותו, ולמה היה צריך לברכתו. ג- עוד יש לבאר הכתוב 'וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו' ואם ראה שלא יכול לו, מדוע נקע את כף ירכו.

בספר 'אלה הדברים' מבאר בשם המגיד ממינסק כך: כאשר שני בני אדם רבים ביניהם הרי נצחון המנצח תלוי במהות הריב שביניהם, אם הריב הוא ע"י תגרת ידיים כאשר כל אחד מן היריבים מנסה בכוח הזרוע להכניע את הצד שכנגד הרי ברור שזה אשר יכה את המכה האחרונה והמוחצת הוא זה שיכריע את הקרב ויהיה המנצח. אולם שונה הדבר אם הויכוח בין הצדדים הוא ויכוח רעיוני בדיעות ובהשקפה גם כאן כל צד משתדל בכל כוחו לשכנע את הצד שכנגד בצידקתו ע"י נימוקים טובים וסברות הגיוניות ע"י ראיות חותכות וכיוצ"ב וברור שהנצחון בקרב זה יקבע ע"י מי שיצליח לשכנע בצדקת דבריו מי שיוכיח בעליל כי עמו הצדק והאמת הוא הוא יהיה זה שינצח. אך אם בריב מן הסוג הזה השני יקום אחד מן הצדדים וישיב לחבירו באלימות ובכוח הזרוע, הרי ברור שזה לא יקרא כי הוא המנצח, ואדרבה זה סימן שהטיעונים של השני כל כך משכנעים וצודקים עד שאין לזה ברירה אלא להשתמש בכוח הזרוע ואין בכך אלא הוכחה טובה שהצדק עם השני.

הויכוח בין יעקב לשרו של עשו היה על הברכות שברך יצחק את יעקב. עשו טען 'ויעקבני זה פעמיים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי'. ויעקב טען שיצחק רצה לברך את עשו בטעות כי 'ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו' שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו. ואילו ידע יצחק את טיבו של עשו לא היה מעלה בדעתו לברכו זאת. ועוד גם אחרי שיצחק עמד על העובדה שברך את יעקב במקום לברך את עשו לא התחרט על הברכות האלה אלא אישר אותן, וכמו שכתוב "ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו". ולבסוף הוא מוסיף לו "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוקים לאברהם". הרי שעיקרה של ברכה זו היא הבעלות על ארץ כנען. ובכן יעקב ועשו התדיינו ביניהם בדבר הבעלות על ארץ ישראל מי מהם יירש את הארץ המובטחת.

וכאשר ראה שרו של עשו כי אכן הראיות של יעקב הן חותכות וברורות הרי שלא נותרה לו הברירה אלא לנקוע את כף ירכו, ואדרבה בכך רק הוכח עד כמה טיעוניו של יעקב היו נכונים וצודקים אשר לא היתה לו תשובה עליהם ומשום כך השתמש בכח הזרוע. וזה שאמר לו יעקב "לא אשלחך כי אם ברכתני" כלומר לא אשלחך עד שאף אתה תודה לי כי הברכות הן שלי ואני נטלתי את הברכות בדין, וארץ ישראל ניתנה לי בירושה, ושלי היא הארץ הזאת. ועל כך שינה שרו של עשו את שמו "לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל כי שרית" ואם נבדוק היטב נמצא שבשם 'ישראל' רמוזים כל שמות האבות והאמהות לפי האות הראשונה בשמותיהם ורמז לו בכך שהארץ שהובטחה כבר לאבות ולאמהות הוא יקבל אותה בירושה כי הוא הוא ממשיך הדרך.