פרשת קדושים

מאת: 
קטגוריה: פרשת שבוע
ת. פרסום: 21 אפריל 2015
אחד מהציווים של התורה היא נתינת לקט שכחה ופאה, להזכיר לנו לא לשכוח גם את העניים מבני עמנו.
בפרשת קדושים יש הרבה מצוות עשה ולא תעשה וכידוע שבכל מצוה ומצוה יש טעמים רבים, מהם טעמים על פי הפשט ומהם בדרך הסוד. אך בודאי שעצם קיום המצוה אינו קשור לטעם שאנו מוצאים בדברי הקדמונים, כי המצוה נתנה מסיני ועלינו לקיימה בכל אופן. אמנם טעמי המצוות הם חלק נוסף שבאו חז"ל ללמדנו דרך נוספת ביסוד חיי התורה.

אחד מהציווים בפרשה "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך" ויש כאן להתבונן מדוע תחילת הפסוק נאמר בלשון רבים "ובקצרכם" והמשך "לא תכלה" בלשון יחיד.
בספר 'מקדש הלוי' מבאר שיש כאן איזה נקודה חשובה שאותה רוצה התורה ללמדנו. האדם יכול לחשוב כאשר הוא קוצר את שדהו בתקופת הקציר, כי אין כל משמעות לתוספת מתנות העניים שלו. הוא עלול לומר לעצמו "גם בלעדי יש לעניים די והותר, ומתנותי לא יעלו ולא יורידו מאומה". לפיכך כותבת התורה מפורש "ובקצרכם את קציר ארצכם" כלומר גם בזמן שבו כל ישראל קוצרים את שדותיהם ומתנות העניים נתונות ברווח בשדות רבים, עם כל זאת "לא תכלה פאת שדך ולקט קצירך לא תלקט'. כלומר כל יחיד ויחיד מצווה באופן פרטי להקפיד על מתנות העניים שלו. שכן מצוה זו אינה תלויה במידת הצורך של העניים במתנה זו. אלא חובה גמורה היא על בעל השדה לעשות את המוטל עליו ולהפריש את מתנות העניים כפי שמצוה התורה.

ומכאן עלינו ללמוד מוסר השכל הנוגע אלינו, שכן רבים מחשבים לפעמים את הצורך של ועדות הצדקה בתרומתם ואת התועלת הבלתי משמעותית שתהיה לתרומה הקטנה שלהם, בהתחשב בתרומות הרבות של עמך בית ישראל. אכן מכאן למדים אנו כי גישה זו פסולה מיסודה מוטל עלינו לעשות את שלנו למלא את חובתנו במצוות הצדקה מבלי לחשב חשבונות כלשהם.

ובאופן נוסף מבאר האלשיך נראה שכוונת התורה כאן ללמד אותנו יסוד גדול בכל הקשור לנתינת צדקה ומתנות עניים. כשהתורה אומרת "ארצכם" ולא "ארצך" הכוונה היא לומר לנו, נדמה לך שהעשיר נותן משלו. אך דע לך שאין הדבר כן לאמיתו של דבר גם העני הוא שותף בארצך ובנחלתך. שהרי אני שממני קבלת את הרכוש הזה על מנת כן נתתי לך שתפריש ממנו לעני ולאביון, ואם כן עשיתי אותם שותפים עליך להתנהג עמם כשותפים כמי שמגיע להם חלקם בדין ולא כמי שאוכלים לחם חסד.
אלא שכאן נשאלת השאלה הרי בתור שותף מגיע לו חצי מהרווח ומדוע איפוא על העניים להסתפק בחלק קטן. תשובה על כך ניתן למצוא במה שמצינו (במסכת כתובות עט) בקשר להשקעות שהבעל משקיע ברכוש אשתו "המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא, מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא" ואינו מקבל החזר על ההוצאות למרות שכמעט לא נהנה. ומוסיפה שם הגמרא "אפילו גרוגרת אחת והוא שאכלה דרך כבוד" כלומר לפעמים יכולה גם הנאה קטנה יחסית להחשב כאילו קיבל שוה בשוה, ובלבד שהנאה זו תנתן בצורה מכובדת.
כלל זה נכון גם במתנות עניים, 'נתון תתן לו' את החלק שלו בדרך כבוד, אזי מלאת את חובך כלפי ה"שותף" כי אז נחשב לו כאילו ו קיבל שוה בשוה, ולכן ציותה התורה במצות לקט שכחה ופאה שהעני בעצמו יקח לו מן השדה ולא שבעל הבית יכניס הביתה ויחלק לעניים, כדי שלעני לא תהיה הרגשה שבעל הבית "נותן" לו. אלא שהוא נוטל את שלו המגיע לו בדין, וזהו דרך כבוד. וכך יש להתנהג בכל נתינה לנצרכים. נתינה בדרך כבוד אינה ענין של הידור מצוה, אלא ענין מהותי רק באופן זה קיימת את חובתך לראות בעני שותף .