פרשת בשלח

מאת: 
קטגוריה: פרשת שבוע
ת. פרסום: 26 ינואר 2015
בפרשה זו אנו זוכים להתבוננות גדולה בניסי השם והשגחתו על עם ישראל.
בפרשה אנו קוראים על הניסים הגדולים שהיו לבני ישראל בצאתם ממצרים, "קריעת ים סוף" הוא הענין הראשון שאנו נפגשים עימו בפרשה, בפסוק נאמר "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" וכבר שאלו המפרשים איך הפסוק מתבאר אם הלכו בתוך הים אין זה הליכה 'ביבשה', ואם הלכו 'ביבשה' זה כבר לא 'בתוך הים'. עוד שואלים המפרשים שלכאורה יש כעין סתירה בפסוקים. בפסוק כב' נאמר "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" ואילו בפסוק כט' נאמר " וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם".

ה'אבן עזרא' כותב: כי פרעה היה טובע, ועוד נשארו אנשים מישראל בים עוברים. וזה היה פלא בתוך פלא, כי במקום שהיו ישראל עוברים בים, היה שם רוח קדים מייבש, ובמקום פרעה וחילו הביא השם רוח אחרת להמס המים שנקרשו ונעשו חומות, והנה שתי רוחות בים ושני המקומות קרובים. עכ"ד. וביאור הדברים לאחר שתוארה בפסוק כד' הרוח שערמה את המים כחומה מימינם ומשמאלם של בני ישראל, היתה ליד אותה הרוח, רוח אחרת שתפקידה היה להמיס את החומות ובכך להטביע את המצרים. הדברים קרו בעת ובעונה אחת, בזמן שהיתה רוח אחרת מטביעה את המצרים מצד אחד, עדיין היתה בצד האחר רוח אחרת שיבשה את המים ואיפשרה לישראל לעבור את הים, וזהו פלא כפול.

ועל פי זה יתבארו הפסוקים כפשוטם, הפסוק הראשון 'ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה' מדבר על הזמן שבני ישראל נכנסו לים, אז היה עדיין הים סוער, וכפי שדרשו חז"ל על נחשון שקפץ לים בעודו סוער עד שהגיעו מים עד נפש, ורק אז נעשה להם המקום יבשה. והפסוק השני בהמשך 'ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים', מדבר כאשר המצרים נכנסו אחרי בני ישראל לים, אז באותה עת הרוח המיסה את חומת המים הקרושה, והיה הים סוער ומטביע את המצרים. ואילו לבני ישראל רוח הקדים יבש את המים והעמידם כחומה והלכו 'ביבשה בתוך הים' הסוער מאחריהם. וזה היה נס בתוך נס.

"רבינו בחיי" כותב בהקדמה לפרשה ביאור חדש בקריעת ים סוף, ואלו דבריו: קריעת ים סוף לא נקרע הים להם ביחד לעשות להם בתוכו שביל ארוך מתחילתו ועד סופו, אלא מעט מעט, כי הים היה נס מפניהם ומדי עברם היו רואים הים לעיניהם וכן אמר דוד ע"ה: (תהלים קיד, ג) "הים ראה וינוס", וכענין ירידת המן שלא היה יורד להם ביחד לחדש אחד או לשני חדשים אלא דבר יום ביומו. ולמה הוצרך לעשות כן כדי להרגיל את טבעם במדרגת הביטחון, ושיהיו עיניהם תלוים בכל יום ויום לאביהם שבשמים, וכדי להבחין את לבם לראות אם יהרהרו אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא. עכ"ד. ולפי דברי רבינו בחיי ז"ל הללו כתב בספר 'תורת יעקב' שיש לפרש את הפסוק "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" דהיינו הלכו ביבשה שנעשית תוך כדי הליכתם בים, והמים להם חומה מימנם ומשמאלם.    
 ולמדנו מדברי רבינו בחיי הנ"ל כי הקב"ה במתכוון לא קרע את כל הים בבת אחת עד לגדה השנייה, שאז בני ישראל יוכלו לחצותו עד לצד השני בחרבה, אלא המציאות היתה אחרת עם כל פסיעה ופסיעה הים היה נקרע לפניהם לפי הצורך. וכל זה למה? כדי שישתלמו במידת הבטחון, כשפסעו את הפסיעה הראשונה טרם ראו את סופה של הדרך, וטרם הובטחה להם צליחת כל הים בשלום תחת כפות רגליהם היתה אדמה יבשה וחרבה כפי צורך ההולכים, אך מול עיניהם עדיין ניצבו המים, לכן נבהלו מה יהיה בהמשך, האם יקרע לנו הים גם בצעד הבא, מי מבטיח זאת. לכך עם כל צעד ושעל הם נאלצו להתחזק בבטחון שהקב"ה ימשיך ויקרע להם את הים פעם אחר פעם עד שיכלו לעבור את הים. וכך תוך כדי ההשתלמות במידת הבטחון הם הלכו וקרבו לסיני. ואכן רבינו בחיי מדגיש שהעיקר כדי לקבל את התורה הוא "מדרגות הבטחון כדי שיהיו ראויים לקבל את התורה".