פרשת דברים

מאת: 
קטגוריה: פרשת שבוע
ת. פרסום: 28 יולי 2014
חובת האדם להתבוננן היטב במעשים שהוא עושה הנגלים והנסתרים.
שבת לפני ט' באב נקראת 'שבת חזון' על שם ההפטרה 'חזון ישעיה'. בהפטרה הנביא מאריך להוכיח את העם על עוונותיהם. והנה העוונות שהנביא מזכיר אותם הם ידועים ומפורסמים, ואם כך יש להבין מדוע נבואה זו נקראת 'חזון' הרי הדבר גלוי ונראה לעיני כל. אך כשנעיין בדברי הנביא נראה שלפני הזכירו את העוונות הרי הוא מקדים הקדמה: "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן". כאן הנביא אומר לנו מהי הסיבה שהביאה לכל העוונות הגדולים שהוא ממשיך להוכיח את בני דורו. 'עמי לא התבונן' זהו הכלל שהביא את כל העוונות והפשעים החמורים.

נאמר במשלי (משלי כא, ב) 'כל דרך איש ישר בעיניו'  מסביר הכלי יקר (ויקרא פרק ה) כי כל חוטא לעולם לא ישים אשם נפשו, ודרך איש ישר בעיניו. כי הוא מורה לעצמו היתר בכל דרכיו לומר שזה חייב לו ממקום אחר לפי דמיונו, או נדמה לו כי עשה לו איזו עוול על כן הוא מעכב פקדונו, לפיכך ביום שישים אשם בנפשו ויכיר טעותו וכי לא טוב עשה בעמיו, אז יתן אל ליבו לשוב בתשובה. ע"כ. ובספר 'ערבי נחל' (שלח - דרוש א) כותב הניסיון השני על דרך שרמזו חז"ל כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. והכוונה: כי היצר הרע מתלבש במחשבות האדם ומיפה לו כל העבירות, ומראה לו בטענות מזויפות שיש בזה כבוד הבורא, וכמאמר הפסוק  'כל דרך איש ישר בעיניו', ואפילו יעשה כל עבירות אינו רואה שום חרפה ומיאוס בדבר, משא"כ כשרואה אדם אחר עושה כך או אפילו קל ממנו הרבה אזי מבין מיד שהוא עבירה, כי לזה מסייעו היצר הרע כדי שישנא את חבירו, משא"כ כשעשה הוא בעצמו את הדבר ההוא היה היצר הרע מסמא עיניו ומראה לו שיש בזה כבוד הבורא, והיינו כל הנגעים כו', ועל ידי זה נמשך שנאת חנם, כי שונאים זה את זה עבור שכל אחד רואה רק את המעלות שלו ואילו את החסרונות שלו אינו רואה כלל, וחבירו רואה בו רק את החסרונות שבו ואילו את המעלות שיש בו אינו רואה, ממילא כל אחד מעריך מעלות של עצמו נגד החסרונות של חבירו. עכ"ד. נמצא שחוסר ההתבוננות מביא את האדם לעשיית עבירות, עד כדי שהוא מרגיש בזה שעושה מצוה. וזו עבירה כפולה.

בספר 'דעת שרגא' כותב הגאון ר' צבי שרגא גרוסברד זצ"ל מטרת ימי בין המצרים והאבלות שבהם היא ההתבוננות. התבוננות בסיבות שהביאו לחורבן, והתבוננות במהותו של החורבן, וכשמתבוננים בשורשי הדברים ניתן לרפא את מזבח ה' ההרוס. הגמרא במסכת יומא: שואלת, מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? ומתרצת הגמרא מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עברות עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. ובהמשך הסוגיא מביאה הגמ': רבי יוחנן ורבי אליעזר אמרו ראשונים [בית ראשון] שנתגלה עוונם נתגלה קיצם. אחרונים [בית שני] שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם. ומפרש רש"י שנתגלה עוונם לא היו מכסין פשעיהם, נתגלה קיצם לפני מלאות לבבל שבעים שנה. אחרונים לא נתגלה עוונם, בני מקדש שני, רשעים היו בסתר. ע"כ. מסביר ב'דעת שרגא' חטא שנתגלה עוונו משמעותו שהחטא נעשה בצורה חיצונית, החטא לא היה שורשי ולא נבע מעומק פנימיותם, ולכן השפעתו מוגבלת. לפיכך גם עונשו מוגבל, ונתגלה קיצם. ואילו בדורות האחרונים אמנם חטאו בחטא קל לעומת שלוש העברות החמורות, אבל השורש והשפעתו הקיפו את מהותו של עם ישראל. ומכיוון שלא נתגלה עוונם, עונשם מידה כנגד מידה, שלא נתגלה קיצם. וכנגד שהחטא פגם בבריאה כולה, כיוון שעם ישראל שינה את מהותו לרעה, הרי התחולל שינוי בבריאה כולה, והביא את החורבן.