משנה ד

מאת: 
קטגוריה: פרק ד
ת. פרסום: 15 פברואר 2017
רבי לויטס איש יבנה אומר: מאוד מאוד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רימה. רבי יוחנן אומר: כל המחלל שם שמים בסתר, נפרעין ממנו בגלוי, אחד שוגג ואחד מזיד.
הקדמה למשנה:
רבי לויטס היה תנא בתקופת רבי עקיבא ובן זומא ובן עזאי, והיה חי בעיר יבנה, וכיום בידנו אין שום מימרא בתלמוד ובמשנה של רבי לויטס חוץ ממה שאמר כאן (ועוד שני אמרות שמובאת בפרקי דרבי אליעזר ובאבות דרבי נתן).
במדרש דוד (המיוחס לרבי דוד הנגיד) כתב "האדון רבי לויטס היה עיקר שמו לוי, וממה שהוא היה מן השבעים סנהדרין נקרא שמו לויטס".
רבי יוחנן הוא רבי יוחנן בן בורקא תלמידו של רבי יהושע בן חנניה, ויש כמה הלכות במשניות ובברייתות שמובאות בשמו, ואחת המפורסמות היא שאישה גם חייבת במצות פריה ורביה (חכמים חולקים עליו והלכה כחכמים).

ביאור המשנה:
רבי לויטס אומר - היינו שהיה רגיל לומר כן, ועיין פרק א' משנה ב'.
מאוד מאוד הוי שפל רוח - התנא כאן מזהיר על מדת הגאוה, משום שהיא מדה רעה ביותר, וה' יתברך אומר על אדום גאותן שאינו יכול להיות עימו ביחד בעולם הזה, ומדת הגאוה מביאה את האדם לכפור בה' יתברך שיחשוב האדם שהכל זה מכוחו ומחוזקו, והוא לבד הוא זה שעשה, ולכן מזהיר כאן התנא שהאדם יהיה שפל רוח ויהיה עניו ולא יתגאה, ואפילו מלך ישראל מוזהר שלא יתגאה, ובכל המידות דרך האמצע היא דרך הטובה של האדם שהאדם לא יהיה קמצן ולא יהיה פזרן (ועיין פרק ב' משנה א' שביארנו בהרחבה), ובא התנא להזהיר שכאן במידת הענוה צריך האדם להתרחק ממנה לגמרי, לפי שהגאוה זאת המידה המאוסה ביותר ורוב בני אדם נכשלים בה, לכן אמר התנא "מאוד מאוד" פעמים, כדי להזהיר ולהדגיש את החשיבות ואת הזהירות מהגאוה.
אולם בוודאי שהאדם מצד עצמו לא יבזה את עצמו ולא יזלזל את עצמו בעיני הבריות שזה התנא לא בא לומר, אלא הכוונה של התנא שלא ידבר ויתנהג בחוצפה ובגאוה ובגסות רוח.
שתקות אנוש רימה - בא להזכיר לאדם על מה יש לו לאדם להתגאות הרי הסוף של האדם הוא רימה, ושמים את האדם מתחת האדמה, ולכן על מה יש לו להתגאות בעולם הזה.
רבי יוחנן בן בורקא - היינו שהיה רגיל לומר כן, ועיין פרק א' משנה ב'.
כל המחלל שם שמים בסתר, נפרעין ממנו בגלוי – אדם שעובר עבירה בסתר, ואילו היה עושה את המעשה בגלוי לעיני הכל היה בזה חילול ה', כגון תלמיד חכם או איש גדול שעושה מעשה שאם היו רואים את המעשה הרבה אנשים היו לומדים ממנו, אזי נפרעין ממנו בגלוי היינו מגלים את מעשיו ברבים כדי לגלות את חרפתו.
אחד שוגג ואחד מזיד - היינו בין המעשה של חילול ה' היה בשוגג בין היה במזיד מגלין אותו ברבים, שאין הבדל לענין חילול ה' בין שוגג למזיד לענין שמפרסמים אותו ברבים, וכל זה לענין שיפרסמו את החטא שלו, אבל לענין העונש שצריך לקבל משום שחטא יש הבדל בין שוגג למזיד, שהרי יש הבדל גדול בין אם אדם חטא בשוגג לבין חטא במזיד, שהעונש למי שחטא בשגגה הוא פחות ממה שחטא במזיד.

מעשה שהיה:
פעם אחד נסע רבי עקיבא איגר לבקר את אימו, ובדרך נסיעתו עבר דרך העיר ניקלשפורג וביקר שם את המרא דאתרא רבי מרדכי בנעט, ודיברו ביניהם בדברי תורה, ואחר רבי עקיבא איגר הלך לנוח בחדרו, אמר רבי מרדכי לבני ביתו אינני מבין מה כל הרעש אשר מרעישים בפולין וברוסיה על רבי עקיבא איגר, כי הנה דיברתי עימו בדברי תורה ולא מצאתי בו סימני גדלות כל כך.
בשבת ביקש רבי מרדכי מרבי עקיבא שידרוש בבית הכנסת במקומו, רבי עקיבא דרש ובאמצע דרשתו רבי מרדכי הקשה עליו קושיה חזקה וגדולה (כך היה נהוג בימים ההם שכל רב שהיה דורש אם היה שאלות וקושיות היו מקשים עליו בתוך דרשתו), רבי עקיבא נראה שחושב על השאלה, ואחר כמה רגעים ירד רבי עקיבא מהבמה והפסיק את דרשתו, והיה נראה לציבור שרבי מרדכי בנעט ניצח את רבי עקיבא איגר.
אחר שהסתיימה התפילה ביקר רבי עקיבא איגר את רבי מרדכי בביתו, ורבי מרדכי בקש סליחה על זה שכך הקשה לו והוא היה צריך להפסיק את דרשתו, רבי עקיבא איגר התחיל לענות לו על כל השאלה, וכל מה שאמר רבי עקיבא איגר שריר וקיים, רבי מרדכי בנעט ראה את גדולתו של רבי עקיבא והשתומם על גדולתו העצומה, ושאל את רבי עקיבא אז מדוע כבוד לא השיב לי על שאלתי בבית המדרש, ענה לו רבי עקיבא הלא אתה מרא דאתרא של המקום, וכל אנשי העיר צריכים לכבד את כבודו, ואילו אני רק אורח כאן שהרי היום אני כאן ומחר אני נוסע מכאן, ולכן נוח לי להראות את עצמי כמנוצח, מאשר אני יראה כמנצח את המרא דאתרא, אולם רבי מרדכי לא ויתר ואסף את כל הקהל חזרה לבית הכנסת, וסיפר להם את כל הענין, ואת כל צדקתו של רבי עקיבא איגר, ואמר להם ברור לי כעת שאינו רוצה להראות לי את כל גדולתו בתורה.
רואים ממעשה זה את הענוה הגדולה של רבי עקיבא איגר שלא רצה לבייש את הרב של העיר משום שלא יזלזלו בו, וכן רואים את הענוה של רבי מרדכי בנעט שאחר שנודע לו שהוא טעה כינס שוב את כל הקהל וסיפר להם את הענין, וזה כמאמר התנא מאוד "מאוד הוי שפל רוח".