משנה א

מאת: 
קטגוריה: פרק ב
ת. פרסום: 18 אוגוסט 2015
רבי אומר: איזו דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם. והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. והסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך, עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים.
הקדמה למשנה:
בכל מקום במשנה שכתוב "רבי" הוא התנא רבי יהודה הנשיא, רבי יהודה הנשיא נולד כחמישים שנה אחרי חורבן בית שני, והיה דור שביעי להלל הזקן, (א- הלל. ב- רבי שמעון. ג- רבן גמליאל הזקן. ד- רבי שמעון בן גמליאל. ה- רבן גמליאל של יבנה. ו- רבן שמעון בן גמליאל. ז- רבי יהודה הנשיא, {הוא התנא של משנתנו}), והיה מזרע של דוד המלך, והיה מכונה "רבנו הקדוש" והטעם הוא משום שמעולם לא הסתכל במילתו, ולא הכניס את ידיו מתחת לאבנט (כמו חגורה שלובשים היום), ועד לרבי יהודה הנשיא לא היה לומדים בשום ספר וזאת משום שיש איסור לרשום את התורה שבעל פה, אולם רבי יהודה הנשיא, ראה שמחמת הגליות ותוקף הצרות שהיו לעם ישראל התורה הולכת להשתכח כי אין לבם של האנשים פתוח לזכור וללמוד הכל בעל פה, לכן כינס רבי יהודה הנשיא את כל החכמים ואת כל ההלכות שנאמרו מימי משה רבנו ועד לדורו, ואת כל הלימודים שלמדו בית דין בכל דור ודור, וכתב את כל זה כדי שלא ישתכח תורה שבעל פה מעם ישראל, וספר זה נקרא "משניות", ועל זה נאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ובזכותו לא נשתכחה תורה מעם ישראל, וממשה רבנו ועד רבי יהודה הנשיא לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, והיה לומד תורה עם אליהו הנביא, ורבי יהודה הנשיא קיבל על עצמו יסורים 13 שנה, והיו לו יסורים קשים מאוד, ורבי תיקן את התפילה שאנו אומרים בכל בוקר "יהי רצון... שתצילנו מעזי פנים ומעזות פנים מאדם רע ומפגע רע... ובדין קשה ומבעל דין קשה בין שהוא בן ברית בין שאינו בן ברית", ובשעת שהיה רבי חולה לפני פטירתו גזרו חכמים תענית על הציבור שיבקשו רחמים עליו, עלתה שפחתו של רבי על הגג ואמרה עליונים רוצים את רבי והתחתונים רוצים את רבי יהי רצון שהתחתונים ינצחו את העליונים, אולם כאשר ראתו שפחתו של רבי את היסורים שבאו עליו ואת החולי הקשה שיש לו, עלתה השפחה שוב לגג ואמרה יהי רצון שהעליונים ינצחו את התחתונים, אך מכיוון שראתה שחכמי ישראל לא מפסיקים להתפלל על רבי, לקחה השפחה כד של חרס ועלתה על הגג וזרקה אותו על הארץ ונשבר בקול חזק ובאותו שניה הפסיקו חכמים את התפילה כדי לראות מה קרה, ובאותו רגע יצאה נשמתו של רבי ונסתלק מן העולם, ובעת פטירתו רבי זקף את עשר אצבעות ידיו כלפי מעלה ואמר "רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך כי יגעתי בעשר אצבעותיי בתורה, ולא נהנתי מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה שלי", ויצאה בת קול ואמרה "יבואו שלום ינוחו על משכבותם".

ביאור המשנה:
רבי אומר, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם - כיוון שיש הרבה דעות לכל אדם ואדם, והרבה דרכים יש, לכך אומר רבי יהודה הנשיא איזו היא הדרך הישרה שהאדם צריך לברור לעצמו.
כל שהיא תפארת לו לעושיה, ותפארת לו מן האדם - הדרך הטובה לאדם היא הדרך שהיא נאה וטובה לאדם שעושה אותה, והדרך הזו גם טובה ונאה לבני אדם אחרים, היינו שנוח להם מדרך זו שהאדם שלידם מתנהג כך, והיינו שגם האדם מצד עצמו מכיר ויודע שהפעולות הללו מפוארות וטובות וגם שאר האנשים יודעים שפעולות אלו טובות ומפוארות.והדרך הטובה הזו היא בכל המידות דרך האמצע, ולא ילך לאחד מן הקצוות, לדוגמא מי שיש לו ממון אם הוא קמצן שלא עוזר לאחרים אזי דרכו טובה רק בשביל עצמו שמרבה עצמו כסף, אולם שאר האנשים אינם מפארים אותו משום שיש לו הרבה כסף ואדרבה מתרחקים מאותו האיש משום שהוא קמצן, ואם הוא יפזר את ממונו יותר מידי אזי בני אדם מפארים אותו ומשבחים אותו, אולם זה לא טוב לעצמו משום שיבוא לידי סוף לעניות, לכך מדת הנדיבות היא באמצע, שמפזר לאנשים שאז טוב ונוח לאנשים ומפארים אותו, וגם שומר לעצמו כסף שאז היא נוחה גם לאדם עצמו.    
והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות - צריך להיזהר במצוה קלה לעשותה בזריזות ובמהירות כמו שעושים במצוה חמורה במהירות ובזריזות, והטעם הוא מפני שאין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות, ואולי המצוה שהיא קלה בעיני האדם מקבלים עליה שכר כמו המצוה החמורה, ולכן יש לקיים את כל המצוות בשמחה ובזריזות.
והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה - היינו שאדם יחשוב ויאמר לעצמו שאף על פי שנראה לו שהנה הוא מפסיד מהמצוה, מכל מקום יראה האדם איזה שכר מרובה יש לאדם שמקיים מצות אפילו אם מפסיד בעולם הזה ממון על ידם, ועל ידי החישוב הזה לא יפול ליבו מזה שנראה לו שהנה הפסיד ממון בגלל המצוה, שהרי סופו שיקבל שכר מרובה על ידי זה שקיים את המצוה, (ולפעמים האדם מקבל גם שכר בעולם הזה, כמו המעשה במסכת שבת שהיה חסיד שראה שנפרצה שדהו בשבת והרהר בליבו לבנות חורבה במוצאי שבת, וכיוון שנזכר שעכשיו שבת והרהר בדבר הזה בשבת קיבל על עצמו שלא לתקן את השדה אלא השאיר את הדשה כמו שהיא, והנה נעשה לו נס לחסיד זה שצמח לו איפה שנפרצה החומה של שדהו מין שיח של צלף, והחסיד היה מתפרנס מאותו הצלף כל ימיו).
ושכר עברה כנגד הפסדה - היינו שאם בא לאדם עבירה ואפילו שנראה לו שמרויח מן העבירה (כגון גניבה וגזילה, שכאשר עושה את מעשה העבירה הוא מרויח ממון על ידי זה), יחשוב האדם כמה יוצא לו שהוא מרויח מהעבירה לעומת הפסד שיבוא לו על ידי העבירה בעולם הבא, ששם בעולם הבא הוא הפסד ניצחי, ושם האדם יקבל עונש על כל עבירה שהוא עושה וגם יקבל עונש על זה שבזמן שעשה עבירה היה יוכל לעשות מצוה.
והסתכל בשלושה דברים, ואי אתה בא לידי עבירה - אחר שרבי הקדוש הזהיר שהאדם ילך בדרך האמצעית, והזהיר שלא לעשות עבירות ולעשות מצות, ממשיך רבי הקדוש ומזהיר איך האדם תהיה מחשבתו טובה ולא תלך מחשבת האדם לעשות עברות, ועל ידי לא יבוא לידי חטא.
דע מה למעלה ממך - היינו דע את מציאות ה' בעולם שהוא...
עין רואה - שה' יתברך רואה את כל מעשי בני אדם וגם את כל מחשבות בני האדם.
ואוזן שומעת - שה' יתברך שומע כל מה שאומר האדם.
וכל מעשיך בספר נכתבין - היינו רוצה לומר שאין שכחה לפני ה' יתברך וכל הדברים סדורים ופרוסים לפני ה' יתברך כאילו הם כתובים בספר לפניו, שאם אדם עשה מצוה נכתב בספר והוא יקבל שכר על זה, ואם אדם עשה עבירה זה נכתב בספר והוא יקבל עונש על זה אלא אם כן יעשה תשובה על העבירה.

מעשה שהיה:
מסופר על רבי זונדל מסלנט שנסע פעם אחרת בעגלה, וכאשר יצאו מן העיר עברו דרך שדות וכרמים, והיו שם בשדות חבילות של קש ותבן של בעלי השדות , ובכרמים היו פירות, והנה כאשר לא הרחיקו הרבה מן העיר העגלון הביט ימין ושמאל והנה אין איש, והעגלון ירד מן העגלה כדי לקחת חבילות קש ותבן בשביל הסוסים שלו, רבי זונדל שהבחין העגלון ירד כדי לקחת את חבילות הקש, צעק לעבר העגלון רואים! רואים! וכאשר שמע זאת העגלון נבהל ומיהר לעזוב את החבילות ורץ לעגלה שלו, והנה כעבור נסיעה קצרה קולט העגלון שאין שום איש באזור, ולכן פנה לרבי זונדל ושאל אותו, רבי מדוע שיקרת הרי אין אף אחד שראה אותי? ענה לו רבי זונדל יש משנה בפרקי האבות "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין", והצביע רבי זונדל את אצבעו למעלה ואמר משם בני רואים.