משנה יג

מאת: 
קטגוריה: פרק א
ת. פרסום: 15 יוני 2015
הוא היה אומר: נגד שמא, אבד שמא. ודלא מוסיף, יסף. ודלא יליף, קטלא חייב. ודאשתמש בתגא, חלף.
הקדמה למשנה:
הלל נולד בבל, והיה מצאצאי דוד המלך, והי תלמיד שמעיה ואבטליון, וחי מאה ועשרים שנה, וחי בבל ארבעים שנה, ושימש חכמים ארבעים שנה, והיה נשיא על ישראל ארבעים שנה, ואמרו על הלל שבתחילה נשתכחה תורה מעם ישראל ובא עזרא ויסדה, ושוב נשתכחה ובא הלל ויסדה, וכשנפטר אמרו על הלל הוי חסיד, הוי עניו, והלל היה עני והיה עוסק במלאכה והיה מרוויח חצי דינר כסף, וחצי מהכסף היה קונה בזה מאכל לבני ביתו וחצי השני מהכסף היה נותן לשומר שהיה עומד בפתח בבית המדרש כדי להיכנס בשביל ללמוד תורה.
והנה יום אחד לא מצא הלל איך להשתכר ולכן לא היה לו כסף להיכנס לבית מדרש, עלה הלל לגג ונתלה על הארובה כדי לשמוע דברי תורה מפי שמעיה ואבטליון, ואותו ערב היה ירד שלג וכסה את הלל עד שקפא, והנה כאשר עלה השחר אמר שמעיה ואבטליון מדוע השמש איננה מאירה היום וכי היום יום מעונן?, והנה בדקו ומצאו שהלל שם והשלג כסה אותו, מיד הרחיצו אותו במים חמים והושיבו אותו מול המדורה, ומאותו יום ואילך נתנו לו רשות להיכנס לבית המדרש בלי לשלם כלום.  

ביאור המשנה:
הוא היה אומר - הלל היה רגיל לומר זאת, (ועיין פרק א' משנה ב').
נגד שמא - מי שמתגאה ורוצה שכולם ידעו את שמו, ומי הוא, ומה הוא עשה, כדי שיעריכו אותו ויפחדו ממנו.
אבד שמא - השם שלו יאבד, היינו שלא יזכרו אותו ולא יזכירו את שמו בכלל, וכמו שחכמים אמרו "כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו".
ודלא מוסיף - הכוונה למי שהוא תלמיד או אדם שהוא כבר חכם גדול ואינו מוסיף עוד חכמה ועוד לימוד, ואינו ממשיך ללמוד תורה.
יסף - יש בזה שני ביאורים, הביאור הראשון הוא "יסף"- ימות בלא זמנו, היינו כיוון שלמד תורה ופורש ממנה והפסיק ללמוד, הרי הוא מבזה את התורה כאילו שהוא אומר שאינו צריך לתורה כלל, ולכן דינו שימיו יתקצרו וימות בלא שהגיע הזמן שלו למות, הביאור השני הוא "יסף"- ישכח, היינו שכיוון שלמד חלק מהתורה ואינו ממשיך ללמוד, וכן אינו חוזר על מה שלמד, סופו שגם מה שהוא למד ישכח ממנו, מכיוון שאינו חוזר ואינו ממשיך להוסיף עוד על לימודו.
ודלא יליף - מי שלא למד תורה כלל.
קטלא חייב - "קטלא" פירושו הוא מוות, והיינו שמי שלא למד תורה כלל הוא חייב מיתה, כיוון שאדם בא לעולם לעבוד את ה' יתברך (כי אדם שלא עובד את ה' הוא כמו בהמה, שהרי בהמה היא גם אוכלת וגם יושנת וגם עושה את הדברים שהיא צריכה לעשות, אם כן מה ההבדל בין האדם לבין הבהמה, אלא ההבדל הוא בקיום התורה והמצוות שאז אדם הוא מתעלה ועולה, ומרגיש קרבת ה'), ועבודת ה' היא לקיים מצוות וללמוד תורה, ואותו אדם שאינו לומד איך יקיים מצוות?, אם כן נמצא שגם מצוות אינו מקיים, ויוצא שאדם כזה הוא רשע, ולכן דינו למיתה.
ודאשתמש בתגא - "דאשתמש"- פירושו מי שמשתמש, "תגא"- פירושו כתר בלשון ערבי, ויש בזה שלושה ביאורים, הביאור הראשון הוא אדם שמשתמש בתורה כדי שיתגדל שמו בעולם ויהיה לו גדולה, או שמשתמש בתורה כדי להרוויח כסף, כמו שאדם משתמש בחפציו כדי להרוויח ממון, או שמקבל איזה תועלת כלשהיא מן התורה, הרי הוא נהנה מהתורה הקדושה, ביאור שני שהוא משתמש בתלמידי חכמים, שהם הכתר והעטרה של התורה הקדושה, וראשי תיבות "תגא" ת-תלמיד, ג-גברא, א-אחרינא, היינו שאסור לאדם להשתמש בתלמיד שאינו שלו, אבל תלמידו אדרבה מצווה שישמש את רבו, כמו שהגמרא אומרת (מסכת כתובות דף צו' עמוד א') "כל המונע מתלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד, ומונע ממנו יראת שמים", ביאור השלישי אדם שמשתמש בשמו של ה' יתברך, היינו שאומר את שם ה' המפורש.
חלף - לפי הביאור הראשון שכתבנו למעלה, שאדם שנהנה מן התורה בשביל עצמו, ולפי הביאור השני שכתבנו למעלה שמשתמש בתלמיד שאינו שלו, הפירוש חלף הוא עובר וחולף ונכרת מן העולם, ולפי הביאור השלישי שמשתמש ואומר את שם ה' המפורש הכוונה שחולף ועובר ואין לו חלק לעולם הבא.

מעשה שהיה:
התנא במשנה "נגד שמה אבד שמה"- היינו מי שמתגאה שיצא שמו בעולם ועל ידי גאוותו עושה לו שם וגדולה, כנגד זה יאבד שמו ולא יזכר שמו.
על החפץ חיים (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין) מסופר שהיה בורח מן הכבוד והיה מתחנן שלא יכתבו עליו ולא יפרסמו אותו, וכאשר נודע לחפץ חיים שרבי משה ישר כתב עליו ספר מיוחד על תולדותיו, ישר כתב החפץ חיים מכתב שלא יפיץ את הספר ואין זה רצונו שיכתבו עליו ויש לו צער גדול מזה, וכבר אמרו חז"ל "נגד שמה אבד שמה", ולכן החפץ חיים לא נתן שיצלמו אותו מחשש שמא יפיצו את תמונתו, ופעם בא צלם לראדין וצילם את החפץ חיים, וכשנודע לחפץ חיים שצילמו אותו הלך לצלם וקנה ממנו את הזיכרון של התצלום ואיבד את הזיכרון, וכשהיה צריך החפץ חיים להצטלם לשם איזה סידור כגון דרכון וכיוצא בזה, היה מצטלם אצל צלם גוי ומתנה עימו שמיד אחר הכנת התמונה יאבד הצלם את זכרון התמונה, אולם הצלם הגוי אמר לידידו היהודי שיש לו צילום של החפץ חיים, העתיק היהודי את צילום החפץ חיים והפיצו בעולם, ונהחפץ חיים הקפיד מאוד שלא יכתבו עליו תוארים ושבחים, ולכן בהסכמת ספריו לא נתן לרשום "הרב הגאון". ורואים מהחפץ חיים איך ברח מפרסום ומגדולה, וזה מפני שחס ושלום לא יהיה בבחינת "נגד שמה אבד שמה".