מכבה אש בשירות פרטית

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 25 אוקטובר 2021
סיפור נפלא על השגחה פרטית כיצד הקב"ה עוזר ומציל למי שעוזר לאחרים.
אתם מכירים ימים כאלה, שבהם מרגישים שלא עומדים בקצב? שכל הזמן צריכים להספיק, ולא מספיק ללכת או לרוץ, אלא מוכרחים לנסוע. למהר על גלגלים ולשעוט קדימה ממשימה למשימה ומפעילות לפעילות. הכל צריך להיעשות. הכל מוכרח לתקתק. כי אם לא נכבס אז לא יהיו לנו בגדים ואם לא נבשל, אז מה נאכל. אם לא אקנה ארבעה מינים, מהיכן יהיה לי ליטול אותם, ואם לא אבנה סוכה אז איך אזרח כמוני ישב בסוכות?
היום הזה, י"ד בתשרי, היום של ערב יו"ט, הוא אחד הימים העמוסים ביותר בשנה. הוא מתחרה בכבוד גדול עם י"ד בניסן - ערב פסח. כולנו היינו עסוקים מאוד, ונוות ביתי שתחיה ניצחה על המלאכה הן בשינוע הכביסות והן בבעבוע הסירים. כאן מתגלגלת מכונת כביסה וכאן מתגלגלת רולדה מתובלת, פה מסתובבת מכונת ייבוש, וכאן מסתובב מקצף לגלידה. חג הסוכות עומד להגיע, זמן שמחתנו. הבית שוקק חיים, ילדים, משחקים, בגדים, קישוטים, נעליים, גרביים, כל טוב מכל סוג, ובשקט בשקט מתחילה לה הדרמה בחדר הכביסה.
מכונת הייבוש מקרטעת. משהו התחמם שם יותר מדי, מתחמם, עד שהוא בוער. עשן יוצא ממכונת הייבוש, אש.

תוך רגעים ספורים מרגישים כולם בסכנה. ריח האש מכה בחוטמנו, וכולנו, מגדול ועד קטון נמלטים על נפשנו. האש הופכת את הבגדים המכובסים לכבוד החג למאכולת אש. העשן הולך ועובר את חדר הכביסה ומגיע אל החדר. החדר - כולו עשן, המיטות, הארון, השולחן, הכל נשרף. בחוץ מייללות הסירנות, מכבי אש והצלה. לוחמי האש מתחילים להשתלט על השריפה, וכמו שלח הקב"ה מלאכים שיגיפו את החדר השרוף, האש נעצרת.
זהו. האש נעצרה, השריפה כובתה, ואנחנו ממששים את עצמנו, שוב ושוב סופרים את בני המשפחה, אחד לא נפקד. כולם חיים וקיימים, בריאים ושלמים. הודו לה' כי טוב.
אנחנו נשארנו בחיים, אבל הבית... אין שום אפשרות לחזור הביתה. אי אפשר להשתמש בשום דבר שנמצא בו. מה שלא כילתה האש, עלה בעשן, ומה שהעשן לא פגע בו, ניזוק מהמים שכיבו את האש. עמל של מרוץ אדיר בימים הקצרצרים שבין יום כיפור לסוכות, נשרף כליל. אין לנו לא סוכה ולא ארבעה מינים, לא חלות ולא דגים, לא מיטות ולא בגדים.

לא הספקנו לעמוד ולבכות, כי עמך ישראל הצדיקים והיקרים קלטו מיד את המצווה שהזדמנה לפתחם. השכנים הנפלאים ניגשו אלינו בזה אחר זה להזמיננו אל סוכתם, וככה חגגנו את חג הסוכות בבתי נדיבים. קיבלנו כל טוב. חלות, דגים, סלטים, מנות פתיחה ומנות קינוח, דברי תורה וחיזוק, והעיקר סוכה. סוכה קדושה לשבת בה, בצל האמונה, ולהודות לבורא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים, והותיר לנו את נפשנו לשלל.
אינני מאחל לאיש לעמוד במקום הזה בו הוא נעשה לפתע חסר כל, ונזקק לחסדי אחרים, ובכל זאת, אני מודה לקב"ה שזה קרה לי באופן שאני מוקף באנשים טובים שרק רוצים לעזור. זה הביא אותי לכוונה נוספת בברכה "שלא עשני גוי", כי רק אצל יהודים יש התגייסות מופלאה כזאת.
היום טוב הראשון עבר עלינו בהתרוממות הרוח. המחשבה שניצלנו חיפתה על כל מחסור אחר. העבר אין, העתיד עדיין, בחג ממילא לא עושים דבר. אין לנו אלא לתפוס ברגע של הווה, להודות ולהלל ולזמר.

הקושי התחיל עם צאת החג. חול המועד התחיל, ועמו הצורך להחליף את הבגדים שלגופנו באחרים. הבגדים שכובסו זה מכבר נדפו ריח עשן, וחלקם הפכו לאפר, שוב לא יכלו לשמש אותנו. שכנים טובים יצרו קשר עם ארגוני צדקה, וככה קיבלנו הודעה להגיע לחנות מסוימת שנפתחת במיוחד לכבודנו בחול המועד.
ערב יו"ט השנה חל ביום ראשון, מה שאומר שהחנות אליה הועדנו פנינו היתה פתוחה במוצאי שבת ובערב החג. עבור בעלת החנות, ימי חול המועד הם מרווח נשימה מינימלי, אתנחתא קלה אחרי העבודה הרבה, הלחץ והעומס ששררו בחנותה קודם לכן. אמנם בעלי חנויות אינם מתלוננים על עומס, הם שמחים להרוויח גם אם הרווח עולה להם בעבודה קשה, ובכל זאת, איש אינו מבטיח להם כי הרווחים יחזיקו מעמד. הנה, תראו אותי, איזה בית מצוחצח ומאובזר עלה בעשן. יגעתי, ולא הונח לי. אספתי, ולא נהניתי. האש היא זו שאכלה הכל.

ובכן, למרות העומס שלפני החג והחופשה החוקית – הלכתית - משפחתית שהגיעה לבעלת החנות בצדק וביושר, היא עזבה הכל ובאה לפתוח לנו את החנות, כפי שוועד הרבנים ביקש ממנה. בעלת החנות נתנה לנו שירות מכל הלב. נוות ביתי סיפרה כי היא חיכתה בסבלנות למדידות ולבחירות, משל הגיעו האם והבנות ביום רגיל לקניה רגילה.
לא רק זאת. סיפורנו הבוער נגע לליבה של בעלת החנות, והיא החליטה להשתתף בהוצאות. היא העניקה לנו הנחה מיוחדת ברצותה לשמח אותנו בזמן שמחתנו, והעניקה הרגשה טובה כל כך, שכבר לא היה ברור מי עושה חסד למי.
ואכן, עד לרגע זה אני תוהה, מי עשה עם מי חסד גדול יותר.

בהושענא רבה פרצה שרפה בגני גאולה בקומת החניה. היו שם מחסנים מלאים וגדושים בכל טוב. השרפה פגעה בכולם, מלבד במחסן אחד. המחסן של בעלת החנות "שלנו". כן, זאת שבאה ופתחה לנו את חנותה במיוחד. האש לא פגעה בו, וכל הציוד נותר ראוי לשימוש.
זה היה שקוף. היא עשתה חסד עם ניצולי אש, ורכושה ניצל מהאש. ההשגחה המופלאה היתה כאן מוחשית כל כך, שהיא הותירה אותנו עם תחושה מתוקה, כי עם הקושי וההעלם שבשריפה המכלה, אנחנו מתחזקים בידיעה שהכל מושגח ומדוקדק עד גרגיר האפר האחרון. (השגחה פרטית).