המנתח המופתע

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 02 יוני 2019
כיצד הצליח הרבי למסור שיעור במסירות נפש גם לאחר ניתוח קשה ללא מנוחה?
היה זה כמה שעות אחרי ניתוח, שבוצע בלבו הזך והטהור של כ"ק האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זי"ע. הרבי כבר לא היה אדם צעיר, ועצם ביצוע הניתוח במקום רגיש כמו הלב – היה בו כדי לעורר דאגה של ממש. מה עוד שהרופאים לא היו תמימי דעים באשר לסיכויי ההצלחה, אך הסכימו כי אחרי ניתוח שכזה יצטרך הרבי לעבור תהליך שיקום ארוך, עד שמערכות גופו ישובו לאיתנן.

מחוץ לחדר הניתוח, כבר המתינו בתפילה ובמתח הולך וגואה משפחתו של הרבי, כמו גם מקורביו. שפתותיהם לוחשות תפילה, ועיניהם מרותקות אל דלת חדר הניתוח. בכל פעם שיצא רופא או אח לכל צורך שהוא, נתלו בו עיניים מצפות לבדל מידע, ממתינות לשביב של תקוה...
כעבור שעות ארוכות, נפתחה הדלת לרווחה והמנתחים יצאו, פושטים מעליהם את חליפות הניתוח הירוקות, ונעמדים להסביר את מסקנות הניתוח והמשך התהליך הרפואי הצפוי. 'הניתוח הצליח בחסדי שמים', פתח המנתח הבכיר, 'אך עם זאת עלינו להמתין עוד ולראות אם וכיצד הרבי מצליח להתאושש. בדקות הקרובות יתעורר הרבי מההרדמה, אך היזהרו נא לא להפריע את מנוחתו ולא לאפשר להטרידו. עליו לנוח מנוחה מליאה ורגועה במשך מספר ימים, רק כך יוכל להתאושש...'
אחרי אשפוז בן כמה ימים, הועבר הרבי להמשך התאוששות בביתו. הרופא הבכיר התכוון להמשיך להגיע מדי יום לראות מה שלום הרבי, ולהנחות לגבי הטיפול בו. אך כבר בעת השחרור הורה, כי על הרבי להיות במנוחה מוחלטת במשך כמה שבועות, כדי שיתאושש ויוכל לשוב למלא את תפקידו במלואו...

היה זה בביקור הראשון של הרופא, למחרת השחרור. הרופא נכנס לחדר הרבי, בדק מה שבדק, אישר שהכל בסדר, וחזר והורה כי על הרבי להיות במנוחה. עוד הפרופסור מדבר, והנה נשמע קולו החלוש קמעא של הרבי...
הרבי הקדוש שכב במיטה, חיוור כסיד אך עיניו יוקדות בלהט. 'אדוני הרופא,' אמר בפשטות, 'רצוני לומר שיעור לתלמידי הישיבה. הרי כבר כמה ימים שלא נערך השיעור היומי בשל הניתוח, ועתה, בחסדי שמיים חזרנו הביתה, האם אוכל לקורא את התלמידים לכאן ולמסור להם שיעור?'
הרופא ובני המשפחה, הביטו המומים ברבי, מופתעים מהבקשה עד אין קץ. 'הרי ברגע זה אמרתי' פתח הרופא, 'כי על הרבי לנוח מנוחה מליאה עוד כמה שבועות לפחות. שיעור עכשיו? פשוט לא בא בחשבון!'
אך הרבי לא זז מעמדתו כמלוא נימה: 'כי הם חיינו!' קרא הרבי בהתלהבות, 'בלי תורה, בלי שיעור, מה טעם יש לחיים? לשם מה אנו זקוקים לניתוחים? אדוני הרופא,  ההיפך הוא הנכון! אם לא אמסור שיעור לא אצליח להתאושש ממשכבי! רק אם אחזור לעסוק בתורה, רק אם אשוב לשחות בנבכי סוגיותיה – רק כך אוכל לחזור לאיתני!'

הרופא הביט ברבי בפליאה, אך יותר משהמילים שכנעו אותו, היה משהו בטון הברור והנחרץ של הרבי שהוכיח כי זה המצב לאשורו... הרבי לא יכול להתאושש בלי תורה, אין לו סיכוי לחזור לעצמו בלי שיעור... יש לעדכן את הידע הרפואי – ישנם אנשים שהמנוחה הרת אסון עבורם, רק סוגיא חמורה יכולה להשיב אותם לכוחותיהם...
'אני מוכן שהרבי יאמר שיעור', אמר הרופא לבסוף, 'אך עלי להישאר כאן להשגיח...' סיכם. נחה דעתו של הרבי מההסכם – התלמידים ייקראו לשיעור, הרבי יאמר שיעור, והרופא ישגיח שהכל בסדר...
כשעה אחרי, המחזה היה כל כך בלתי יאמן, עד שהרופא מיהר להזעיק את חבריו מבית החולים לבוא ולצפות בו. על מיטה גדולה ישב הרבי – המנותח מלפני כמה ימים, וכולו קורן מאושר, מוסר שיעור מעמיק כזקן ורגיל. נופף באצבעו אל על, סובב את אגודלו ב'זאגט די גמרא' נלהב, ומתלהט כולו למראה סתירה ברמב"ם – אותה יישב באופן שגרם לחיוכו להתרחב כאולם...

מולו, ישבו תלמידים מקשיבים, והאזינו בקשב רב לשיעור המעמיק, שלא היה רק שיעור בסוגיא, אלא שיעור מוחשי באהבת תורה, בקשר שאינו ניתן להפרדה בין יהודי לתורה, שהיא מקור חיותו ועוצמתו. והרבי, בסבלנות אין קץ ובהתלהבות של עלם צעיר, מיישב ומסביר, מוסיף ומבהיר...
הרופאים הביטו בו בהלם. רבות ראו בהיסטוריה הרפואית, אך למחזה כזה לא היו עדים מעולם. מנותח מלפני כמה ימים ימסור שיעור בלהט שכזה? בחדווה שכזאת? בעיזוז נעורים בולט וחינני?

רק אחר כך הסביר הרבי בנועם שיח: 'צודקים הרופאים, בוודאי. אדם אחרי ניתוח לא יכול לתפקד, עליו לנוח ולחזור לכוחותיו. אך בלי תורה – איך אוכל לחזור לכוחותיי? בלי לשוב ולהתחבר למקור החיים – איך אוכל להירפא? מנין לי כוחות, אם לא מהשיעור העמוק?' - - -
כך חי הרבי, כך ראה את התורה. התורה היא מקור אנרגיה לחיים, נוטעת בנו כח, מעניקה לנו יכולת לחיות. החיבור לתורה נותן לנו טעם בחיים, מעניק לנו אפשרות לנהל חיים, בלי התורה לא נוכל לשרוד ולו לשעה קלה!
על כך, אנו מודים ושמחים כל כך היום, בקבלת התורה. כי היא הנותנת לנו חיים!