להבין את החיים

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 29 מאי 2019
כיצד הצליח האברך לעזור ליהודי שהתייאש מהחיים והרגיש בתוך הבוץ.
אל הרי הקאנטרי בארה"ב, נוהרים מדי שנה רבבות יהודים, העושים את ימי הקיץ בבתי הקיט הנאים בהרים, שואבים כוחות חדשים ומתרעננים. קהילות קהילות כבר נוצרו בהרים הללו, קהילות קיץ המתפרקות עם בוא החורף, ושבות ומתאחדות בימי הקיץ.
על אחד ההרים הנישאים, שוכנת קבוצת בתי קיט המושכרת מדי שנה לקהילת בני תורה, המגיעה מבורו פארק. רובם ככולם, אנשי הקהילה הינם אברכים בני תורה, אשר בוחרים לנפוש יחדיו באוירה תורנית מרוממת. הקהילה כבר מוכרת והומוגנית, ופנים חדשות אינן דבר שבשגרה.
שנה אחת, בימי הקיץ, גילה אחד האברכים כי בבית הסמוך לו שוכן אדם חדש ולא מוכר, שהגיע לראשונה לקהילת בני התורה בקאנטרי. מעבר לחדשות שבענין, חזות האיש העידה כי הינו איש עסקים בכיר, וההפתעה על הימצאותו דווקא כאן - בקרב קהילת אברכים, גברה שבעתיים...

ערב אחד, באוושת הרוח הקרירה הנושבת, נפגשו האברך ואיש העסקים על ספסל במדשאה שבין בתיהם. הם קשרו שיחה זה עם זה על דא ועל הא, ואגב כך ביקש האברך להבין, מה לשכנו החדש להצטרף לקהילה זו בקיץ. 'זה מרגש לראות כאן פנים חדשות', אמר האברך בחיוך, 'במה זכינו?'
'אכן כן', השיב היהודי באנחה, ופתח את סגור לבו: 'ראה נא ידידי היקר. מזה זמן אני סובל ממחלה קשה, ובעת האחרונה נואשו הרופאים ממצבי, ואמרו כי חיי קצובים. בשל עובדה זו, החלטתי לנצל את הקיץ הקרוב להתעלות בתורה, וחשבתי שאעשה את זה בצורה המיטבית כאן, באוירה רוחנית בקרב בני תורה, עם שיעורי תורה רבים...'
'אך לצערי', המשיך האיש ונאנח, 'שעוד לפני המחלה שפקדה אותי יש לי בעיה נוספת, קשה וחמורה שבעתיים: אני חש שאינני מצליח להתקדם. אני מנסה ומנסה להשיג הישגים, מנסה להתקדם ולהתעלות, אך מרגיש שהכל נעצר, נהדף על הסף. במצב כזה, מה אומר ומה אדבר, לא בהכרח שחיי אכן שוים את כל מה שאני משקיע בהם...'

היהודי סיים את המונולוג האישי, וניגב דמעה סוררת שבצבצה בזויות עיניו. כמה קשה להודות באמת הכאובה, שחוסר היכולת להצליח ולהתקדם ברוחניות, נותן תחושה כי האדם כביכול מיותר, חסר תועלת וחסר תוחלת בין כותלי העולם הזה. אחרי שגילה את צפונות לבו וחשף כאבו האישי העמוק, אכן הרגיש שהוקל לו במעט, אך תלה עיניים מקוות בבן שיחו.
האברך ששמע את הסיפור, נחרד. 'לא להאמין' הרהר, 'יהודי בעל בעמיו, מבוגר ובעל משפחה גדולה, שמרגיש כך מיואש מהחיים? מה עונים לו כעת? כיצד מחזקים ברכיים כושלות עד כדי כך?'
'ראה נא, ידידי היקר,' פתח האברך, 'לענות לך אינני יכול, לרפא לנפשך הכאובה אין בי את היכולת. כל שאני יכול הוא לספר לך סיפור, הסכת ושמע:'

'לא מזמן, התגלגל לידי כתב עת העוסק בנושאי מוסיקה, ובין היתר קראתי בו טור מרתק שכתב עיתונאי מוכשר, המספר סיפור שחווה בעצמו. הוא מספר שנקבעה לו פגישה עם אחד מכוכבי המוסיקה הגדולים בעולם, אדם בעל כושר מוסיקלי נדיר, העוסק בהלחנת ועריכת לחנים לקונצרטים הגדולים והנחשבים בתבל.
והנה, כך מספר העיתונאי, אותו גאון מוסיקלי התקשר אלי בלילה קודם לכן, וביקש לבטל את הפגישה. הוא התנצל שבדיוק באותה שעה נערך קונצרט גדול, בו תיערך השמעת בכורה ללחן אגדי ונדיר, והוא פשוט לא יכול לפספס אירוע שכזה. 'אם תרצה', אמר המלחין הנודע, 'תתלווה אליי לקונצרט במקום הראיון שקבענו'.
העיתונאי שש על ההזמנה כמוצא שלל רב. לא בכל יום מזדמנת לפניו הזדמנות, לשבת בצמוד לאחד מגאוני המוסיקה העולמיים בקונצרט נדיר שכזה. הרבה לפני השעה היעודה כבר המתין בשער הכבוד, ומיד בהגיע המלחין הנודע התלווה אליו לכסאות שהוכנו עבורם מבעוד מועד.

המנצח נתן את האות, והקונצרט נפתח בתנועה מוסיקלית מרגשת מ-270 הכלים שעל הבמה המוארת. אחרי שלושה שירים מוכרים, הגיע עת הזמיר, זמנו של הלחן החדש והמדהים. הגאון המוסיקלי הפסיק לדבר, התיישר בכסאו, היטיב את שמיעתו, והאזין בדריכות לצלילים הענוגים העולים מהכינורות, מהנבלים, מהמצלתיים, מהתופים ומכל היתר...
אכן, הלחן היה יפהפה, יצירת מופת של ממש. אלפי הצופים האזינו לו בהנאה גוברת, והנגנים נצצו מאושר שהיו חלק מהפקה כה מושקעת. רק אחרי סיום השיר גילה העיתונאי, כי דווקא פניו של המלחין האגדי שלצידו, זעופות משהו...
'מה אתה אומר על השיר?' שאל המלחין את העיתונאי. 'יצירת מופת מושלמת, אין כמוה בנמצא!' קבע העיתונאי, אך נקטע בזעף: 'מה אתה מדבר? השיר הושר באופן חסר טעם, כל היופי שבו נעלם. יצירה יפה ומושקעת הפכה לחורבת לחן. הלזה שיר יפה ייקרא?'
העיתונאי הביט בו המום. 'האם שמענו יחד את אותו שיר? הרי אני שמעתי שיר מדהים ביופיו, מושלם במבנה, נהדר בביצוע. ואתה אומר שהשיר נטול כל טעם וחסר כל יופי? הייתכן?'
'אכן כן', קבל המלחין הנודע. 'השיר הרוס, נטול כל חן. הנגנים הללו הקדיחו תבשילם, השחיתו את השיר המושקע. בדקה שש וארבע שניות לא נשמע קולו של הכנר, ובדקה שמונה וארבעים ושתיים שניות השתתקה הגיטרה לרגע. זה שיר יפה? זה ביצוע מושלם?'
'בכלל לא הבחנתי בכך', גמגם העיתונאי. 'האמנם, האם היה עליהם לשוררו בצורה אחרת?'
'אדוני', אמר המלחין בזעם, 'את השיר הזה אני חיברתי, אני ולא אחר. השיר הזה הוא יצירה שלי. אני הלחנתי אותו, אני יצרתי בו את המעברים, קבעתי את סדר הכלים, החלטתי בו כל תנועה וכל הברה, ועכשיו, בהשמעת הבכורה, אני נאלץ לשמוע זיופים וטעויות המעכירות את יופיו!'

'איי איי איי' המשיך המלחין האגדי, 'מי שלא חיבר את השיר, מי שלא עמד על עריסתו ועיצב את דמותו, עוד עלול לחשוב שזה השיר המקורי... והרי רק אני יודע, שהשיר המקורי יפה שבעתיים, לו רק הכנר היה עושה עבודתו נאמנה, והגיטרה לא היתה שותקת פה ושם. הרי לכל קול, לכל צליל, לכל תנועה שעיצבתי ובניתי במעלה הלחן, יש משמעות כה רבה!' סיכם באנחה....
האברך סיים את הציטוט מהעיתון, והישיר מבט ליהודי שלצידו: 'אתה מתלונן על החיים, מספר שהם לא כדאיים מספיק עבורך כי אתה לא מרגיש מתקדם. זכור - העולם הזה נבנה בידי גאון הגאונים, שאין כמוהו להבין ולדעת במבנה שירת החיים, במבנה הלחן האלוקי המנהל את היקום כולו...
אנחנו, נראים בעינינו לפעמים כנרים זוטרים, גיטריסטים קטנים. אולי מיותרים, לא באמת משמעותיים. אך מי שבנה את הלחן של היקום כולו - מעריך ומייקר את תפקידנו עד מאוד, ורואה את היופי של יצירתו - דווקא בתפקידנו הנראה קטן, אך משמעותו עצומה ליקום כולו!
'להרגיש מיותר? שאני לא מתקדם? שהיום שלי לא שווה מספיק? - מה אני מבין איזו תרומה יש לי! איך מנגינת היקום היתה נשמעת בלעדיי! בכל יום מחדש, אני קם בבוקר ואומר 'מודה אני לפניך' - שנתת לי יום חדש ומאיר לשוב לתפקידי לנגן לפניך, לעשות את הניגון העולה מהעולם הזה ערב וטוב...'

דווקא ההתמודדויות שלנו, התפקיד אותו אנו ממלאים בתוך הקשיים, המשימות הכביכול קטנות שלנו בתוככי השגרה, זו השליחות שלנו למנגינה האלוקית, זה מה שהופך את שירת העולם לעריבה ויפה אצל יוצרה ובוראה!
האברך סיים את נאומו, והביט ביהודי שלפניו. הוא כבר לא היה נראה איש עסקים קשוח שסופר הישגים, התקלפו ממנו כמה וכמה שכבות של קיפאון ונוקשות, וגילו לב יהודי חם ופועם, שמבין שלכל יהודי, בכל יום ובכל שעה, יש תפקיד בכיר ועצום!
הקיץ הסתיים לו, גם החורף שאחריו. שני היהודים לא נפגשו עוד זה עם זה לעולם...
כשנה אחרי, מיודעינו האברך מהלך ברחובות בורו פארק, ומגלה מודעה כי יושבים שבעה על יהודי פלוני. שמו צלצל בזכרונו, והשיחה ביניהם באותו ערב על הספסל במדשאה בקאנטרי, שבה ועלתה מירכתי זכרונו. בהחלטה של רגע עלה לבית האבלים, וסיפר על היכרותו הקצרה אך המטלטלת כל כך עם המנוח.

כשסיים לספר, גילה כי עיני בני ביתו של המנוח לחים מדמעות, ועתה ניתן להם רשות הדיבור: 'את החצי השני של הסיפור אנחנו נשלים לך', אמרו כמו במקהלה.
'אבא חזר מהקאנטרי אדם אחר לחלוטין. אדם חדש. כשהרופאים אמרו לו נותרו לך עוד ימים בודדים, הוא שחק לעברם. 'מה אני צריך את המחר, ומה משנה מה היה אתמול', כך אמר, 'היום יש לי תפקיד, ואני הולך לנגן בקונצרט של בורא עולם כמיטב יכולתי!'
עם התובנה הזו השכים מדי בוקר, עד יומו האחרון. בקריאה עליזה אמר 'מודה אני', שמח על הזכות העצומה להיות יהודי, באשר הוא יהודי, כי יש לו תפקיד. התובנות הללו נטעו בו כוחו ויכולת להתחזק עד ליומו האחרון...
את הסיפור הזה, סיפר הרב שלמה חרז שליט"א, ששמעו מפי בעל המעשה - האברך. ולנו לא נותר אלא לסכם: לא צריך לחכות לחיים קצובים, לימים ספורים. הבה נבין כבר היום, כבר עכשיו: העולם הזה לא יהיה מושלם בלעדינו, יש לנו בו תפקיד חשוב. בואו נבצע אותו מושלם!