הפליטה מהמנזר

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 04 פברואר 2019
כיצד הצליח הרב כהנמן לחלץ את הילדים היהודים מהמנזר, כיצד אפשר לזהות ילדים יהודים בתוך מנזר נוצרי?
הימים ימי מלחמת העולם השניה. תבערת ענק כילתה את יהדות אירופה, העלתה באש אכזרית מיליוני יהודים יראים ושלמים, על קהילותיהם ומשפחותיהם שנכחדו מן העולם. מתי מעט, ילדים רכים שחלקם אפילו לא זכו לעטר ראשיהם בפאות מסולסלות, ניצלו באמצעות הסתתרות במנזרים ובכנסיות נוצריות קתוליות.
עם תום המלחמה, נטל על עצמו אותו גדול בישראל, הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל -הרב מפוניבז', את המשימה לחזר אחרי הילדים הללו ולהחזירם לחיק העם היהודי. היתה זו שליחות של הצלה פשוטו כמשמעו, ואין פלא כי לא עלתה בידיו על נקלה.

בכל מנזר אליו הגיע, היו הנזירים מושכים בכתפיהם ומצהירים כי אין כאן ילדים יהודים. גם שיחתו עם הילדים העלתה חרס, כי רובם ככולם לא זכרו את יהדותם, ולא ידעו עליה דבר. מה רבה היתה אכזבתו, כאשר למרות הרצון הטוב והידיעה הברורה כי בתוככי המנזרים שוכנים מאות ילדים יהודים, כל הנסיונות לאתרם ולהצילם לא צלחו.
בסייעתא דשמיא לה זוכה שליח מצוה, עלה במוחו רעיון נפלא. כבר למחרת היום השכים והתייצב בפתח המנזר, וביקש לשוב ולהיכנס לשוחח עם הילדים. כשנכנס, כינס את כל הילדים בחצר, והחל זועק: 'גיוואלד, שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד'...
ויהי קולו הולך וחזק מאוד, מהדהד ברחבי המנזר: שמע ישראל השם אלוקינו, השם א-ח-ד - - -  
עודו זועק את הזעקה הנצחית של עם ישראל, ועיניו מתבוננות בילדים שלפניו. לפתע נזקפו הראשים והחלו קוראים ברטט: 'טאטע, טאטע, מאמע מאמע...'

הרב כהנמן הביט בילדים הרכים הללו, כשעיניו זולגות דמעות התרגשות. הן כל אלה אשר זקפו את ראשם, כל מי שזיהה את אותה זעקה נצחית, היה זה הגילוי הגדול ביותר כי נשמה יהודית פועמת בו! הרב כהנמן אסף אותם, חיבקם בחום וקרא להם 'יידאלאך, יידאלאך, שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד', ואף הם החלו בוכים בגעגוע לבית אבא...
אילו היה הרב כהנמן שואלם למהותה ועומקה של קריאת שמע, סביר להניח שכלל לא היו יודעים. גם לו חונכו לקוראה, כבר נשתכח מהם הדבר ואבד במרתפי זכרונם. רק אותו זיכרון מתוק, אותו צליל פלאי של שמע ישראל, הוא שתפס את נפשם כבר בהיותם ילדים רכים, והשיבם לצור מחצבתם שנים רבות אחר כך.

זהו כוחו של זיכרון ילדות, הטבוע בנשמה ומוטמע בעומק הנפש. אין לו שם ואין לו קוד, אבל הוא ערך פנימי, שנספג במשך תקופה. בלי מילים, בלי הסברים, בלי הוראות – זיכרון קולי אחד חזק יותר מכל אלה עשרות מונים, וכוחו שבעתיים!
כשילד רואה את אביו מסדר את לבושו, נוטל ידיו, ונעמד בפינת הבית מול סידור פתוח לקרוא קריאת שמע, הוא מבין הרבה יותר משעות של הסברים...כשילד רואה את אבא מקבל על עצמו עול מלכות שמים בצורה הראויה  - הוא סופג ערך של יראת שמים שבעתיים משיעורי חינוך והמחשות... כשבני המשפחה יודעים ש'עכשיו אבא קורא קריאת שמע ואי אפשר להפריע' – נחרט בנפשם הערך העילאי של קריאת שמע!

אלה ערכיו של בית יהודי, של בית המשמש מקור לכח ולעוצמה. אלה דברים שאי אפשר לתת להם הוראות הפעלה, ואין להם מתכון מובטח. זו אוירה של בית, שנחרטת ונספגת ומוטמעת בליבם ובנפשם של הילדים הגדלים בו!
איננו יכולים לדעת אלו זכרונות ילדינו סופגים אל קרבם. אולי זה מבט מאושר לנוכח מבחן מוצלח, אולי זה זוהר פני האב בכניסת השבת, ואולי אפילו זעקת 'שאבעס' מהדהדת לנוכח טלטול מוקצה בשוגג.
אך בית בו מברכים ברכת המזון בניגון שמח עם הילדים, בית בו שירת המלאך הגואל עולה מהנסיכים הקטנים רגע לפני השינה, בית בו ה'מודה אני' נאמר בהתלהבות של שמחה, בית שביום ששי מלא בניחוחות של חלות טריות וסירים מהבילים כששירי שבת עולים ממערכת השמע – הוא בית שמעניק לילדים זכרונות טובים ומתוקים, שיהפכו לנכסים רבי השפעה בעתיד!