שדכן מקצועי

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 05 פברואר 2018
כיצד משחת שיניים הפכה לשדכן, איזה קבלה הפכה את הקערה על פיה ושלחה את הישועה הנכספת...
כבר כמה שנים טובות, ארוכות מדי, שהבחור שב ואורז את חפציו אחת לחצי שנה, וגולה למקום תורה - ללמוד בישיבה בירושלים. אחת לחצי שנה הוא שב לבית הוריו שבניו יורק, מצפה ומייחל כי הפעם ישוב לארץ כחתן. בכל לבו קיווה כי הפעם הגיל המתקדם כבר יעשה את שלו, אולי גם התפילות והסגולות שערך, או לפחות הדמעות שאמו מרבה לשפוך למענו, אך גם הפעם התאכזב.
כל ימי שהותו בארה"ב המתין לשיחה הגואלת שתבשר על הצעה מתקדמת, אך השקט מכיוון הטלפון נמשך במלוא עוזו ודכאונו. לצערו הרב, דומה כי איש לא מתעניין בו. גילו כבר מתבגר והולך, חבריו כבר נישאו מזמן, יש מהם שכבר הולכים לבית הכנסת כשילדים בעלי פאות מוזהבות לצידם, והוא עדיין בחור בהמתנה.

הוא החליט כי הפעם, במסעו לארץ ישראל, יעבור דרך לונדון לפקוד את ציונו של הרה"ק רבי שלום משאץ זי"ע. הוא הכיר את ההבטחה המופלאה שכתב הצדיק בספרו 'אור גנוז': 'מי שיצטרך ישועה ורפואה לו או לזולתו, יילך על קברי... בבואו, טוב אם אפשר ביום ששי ערב שבת בבוקר ...אבל תנאי כפול שהמדובר או זולתו יבטיח לי להטיב דרכו לשמים בדבר אחד... ואראה להשתדל לעורר רחמים. אבל זאת יידעו כל הבאים אלי, ויבטיחו כנ"ל לקיים מוצא שפתיהם...' - עד כאן לשון קדשו.
כיוון שלא חפץ להתעכב באנגליה לשבת, קבע את טיסתו מארה"ב ליום חמישי בערב, והגיע לאנגליה ביום ששי לפנות בוקר. על אתר מיהר לסור לסביבת הציון, התפלל שחרית בכוונה ומיד עבר לציון הקדוש. כשהגיע לשם נפתחו ארובות עיניו, דמעות זלגו מהן ללא הפוגה, כשביכה את גילו המתבגר, את השנים החולפות, ואת הזכות להקים בית בישראל שנראית הולכת ומתרחקת.

שעה ארוכה עמד ובכה על ציון הצדיק, ואז קיבל על עצמו להקדים לקבל שבת. 'זו הקבלה הטובה ביותר שאוכל לקחת על עצמי', הרהר, 'מה יכולה להיות זכות גדולה יותר מהקדמת קבלת השבת?' – ובאותו רגע, עמד וקיבל על עצמו להקדים לקבל את השבת חצי שעה לפני זמן הדלקת הנרות, ויהי מה!
הוא ניצל כל רגע בציונו של הצדיק, ומיהר לשדה התעופה – לתפוס את הטיסה היוצאת לארץ. במהלך הטיסה בדק מה שעת הדלקת הנרות בירושלים, כדי לחשב מראש את השעה בה יקבל את השבת - חצי שעה קודם לכן. כשנחת בשדה התעופה הזדרז למצוא מונית היוצאת לירושלים, שכן הוא כבר ממהר והשעה דוחקת, עוד מעט יקדים לקבל פני שבת...
בשעת אחר הצהרים הגיע הבחור ליעדו, מביט בשעון כל העת, מזדרז לסיים הכנותיו, כדי להספיק לקבל פני שבת בשעה שקבע לעצמו - חצי שעה לפני כניסתה. שתי דקות בדיוק לפני תחילת חצי שעת תוספת השבת שלו – ניגש למזוודה להוציא ממנה את הקפוטה שלו - הבגד השחור והקטיפתי, אותו הוא לובש מדי שבת בשבתו.

אך אויה, שוד ושבר. לחרדתו התברר, כי כנראה ארז מדי בחופזה, ומשחת השיניים נחה בדיוק על הקפוטה שכל יופיה בשחור המבהיק שלה. טלטולי הדרך הביאו לתוצאה המצערת שמשחת השיניים נפתחה, ולובן סמיך ודביק השתרר על פני הבגד המבהיק בצבעו השחור. בעיניים קרועות הביט בבגד, ולסירוגין בשעון – שהורה שבעוד דקה וחצי מתחילה 'תוספת השבת'. מה יעשה עכשיו?
מלחמה התחוללה בלבו. הרי ברור שבקפוטה שהיא יותר לבנה משחורה – לא ניתן לצאת לרחוב, והרי עד כניסת השבת נותרה עוד 30 דקות תמימות, במהלכן הוא יכול לנקות את הלכלוך היטב! מצד שני – הרי רק הבוקר קיבל על עצמו להקדים לקבל שבת מחצית השעה לפני הזמן, ובעוד דקה בדיוק מגיעה השעה היעודה בה עליו לקבל את השבת!
כמה שניות של מלחמה, ולאחריהן הכריע הבחור בגבורה: הוא ניער את הבגד משיירי המשחה הבולטים, ניגב קצת את הלובן, וזהו. כשהשעון הורה על חצי שעה לפני קבלת שבת – כבר היה מיודענו הבחור לבוש בקפוטה שלו, שאמנם התאוששה קצת ממכת הלובן שניחתה עליה, אך עדיין לא היה נעים מדי להלך בה...

הוא הביט על הבגד שלעורו, והאמת – חש קצת בושה ללכת כך לבית הכנסת הרגיל בו הוא מתפלל. הוא החליט כי הפעם – לשם שינוי – יילך להתפלל בבית האבות הסמוך, שם אין הרבה אנשים ואיש אינו מכירו. כך לא יצטרך להסתיר את בגדו המלוכלך, ולא יעמוד בפני איי נעימויות מפרצופם המופתע של חבריו לנוכח הקפוטה שעקבות הלובן ניכרים בה היטב...
וכמעשהו בערב שבת, כך נהג הבחור גם בשחרית ובמנחה של שבת. הוא העדיף להסתתר מעין רואים, לא נעים לצאת לרחובה של עיר בבגד לא נקי. אך לבו היה מאושר ומלא סיפוק על שעמד בקבלתו והקדים לקבל פני שבת, למרות אי הנעימות בתפילה במקום זר עבורו.
במוצאי השבת ניגש אליו קשיש נחמד משוכני בית האבות, וקשר עמו שיחה. הוא התעניין האם הוא קרוב משפחה של מי מהדיירים, וכשנענה בשלילה – ביקש לדעת על שום מה בחר להתפלל דווקא כאן בשבת הזו. הבחור שלא היתה לו סיבה מיוחדת להסתיר את האמת, סיפר לזקן את הסיפור כולו: על הכאב גובר על היותו בחור מבוגר, על תהלוכות מסעו דרך לונדון שם קיבל על עצמו תוספת שבת, ועד לרגע בו החליט לשמור על קבלתו גם במחיר שהקפוטה שלו תישאר מוכתמת...

תשובתו נשאה חן בעיני הזקן, ששאל לשמו - כביכול מתוך נימוס. אלא שרוח אחרת היתה עם הקשיש הנחמד, שהתרשם מאוד מהבחור הצעיר, והחל לפעול במסתרים כשדכן צעיר... עוד כמה ימים חולפים, ו'תוספת שבת' הביאה בכנפיה בשורה מרגשת, קול ששון וקול שמחה, מצהלות חתן וכלה:
הבחור התארס עם נכדתו של הקשיש, הפך לנכדו. בשורת האירוסין, ישועתו של הבחור לה ציפה כל כך - המתינה לו שם, בבית האבות, אליו התגלגל רק בזכות תוספת שבת!
סיפור זה, אותו סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, מאיר לנגד עינינו את הכח הנפלא של 'תוספת שבת'. כמה יהודים מסתובבים כאובים ודואבים, מצפים לישועתם כל היום ואינם מוצאים מנוח. ישנם יהודים המתמודדים עם ילד מתקשה, אחרים מצפים לשמחה המבוששת מלבוא, יש גם כאלה שבעיות בריאות מעיקות עליהם, ורבים רבים כל כך מבקשים את פתיחת שערי הפרנסה.

לכולם, ממש לכולם, עומדת הזכות העילאית של 'תוספת שבת', כמפתח רב עוצמה לשערי שמים. ככל שיהודי נוטל לעצמו עוד מהשפעת השבת, מנה גדושה יותר מטוב השבת, שש על עוד קצת תוספת שבת, מוכן להתאמץ ולהקריב למען תוספת שבת – כך הוא זוכה, בקרוב מאוד, לראות בנס ה' ובישועתו, בהשפעה המבורכת שהשבת מביאה בכנפיה, ונהנה משפע של ישועות נפלאות, הרחבת הדעת ופרנסה, אושר ועושר, ורוב נחת – בזכות תוספת שבת!