תפילה זכה

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 24 דצמבר 2017
סיפור מרגש על ילד שכמעט אבד את ראייתו עד שזכה להכיר את כוחה של התפילה הזכה...
ירושלים של מעלה, עיר קטנה בכמות ורבה באיכות, שנת תרצ"ו. מגיפה של מחלת עיניים קשה השתוללה בחוצות, רוב החולים במחלה סבלו מעיניים אדומות ודומעות לתקופת מה, ובדרך כלל –אחר כך התעוורו. המחלה הפכה רבים וטובים מבני ירושלים - בעיקר הילדים - לסומים ההולכים באפילה, וכל מזור ותרופה לא נמצא לה.
באותם ימים, התגורר בירושלים עלם חמודות בשם בצלאל, ילד צעיר לימים בן 10 בלבד, עם אמו האלמנה מרת שרה רחל ע"ה, שגידלה אותו במסירות עילאית בתנאי החיים הקשים ששררו באותה עת. כבר בהיותו ילד רך בשנים ניכרוכשרונותיו העצומים, אהבתו הגדולה לתורה והתמדתו הנדירה.
כשפרצה מגיפת מחלת העיניים, היו מעייניו של אמו נתונים רק לדבר אחד: לשמור את בנה מהמחלה הקשה לבל תדבק בו חלילה, למען ימשיכו עיניו לראות ולהעניק לו את היכולת ללמוד תורה בהתמדה, כדרכו. על זאת התפללה בכל עת, היא הרחיקה אותו מכל אדם שנדבק במחלה, ואף רקחה מרקחות בריאות האמורות לשמור על בריאות העיניים.

אלא שביום מן הימים, לגודל הצער והכאב, את אשר יגורה בא. בנה האהוב חזר מתלמודו ובפיו בשורה קשה מנשוא. 'אמא', אמר הילד, 'העיניים כואבות לי מאוד!' האם הביטה בו בחרדה, בחנה את עיניו במבט מודאג ומתוח, ומיד ראתה את כל סממני המחלה: העיניים אדומות ודומעות, נפוחות וסגולות. בנה היקר והאהוב לקה במחלת העיניים הקשה, מי יודע אם עוד ניתן להציל את מאור עיניו!
היא מיהרה לחוש עמו לרופא, שלצערה ולחרדתה - הסכים לאבחנה האימהית, ואישר שבנה היקר לקה במחלת העיניים הנוראה, והוא בדרכו לעיוורון מוחלט. נוכח הבשורה הקשה פרצה האם בבכי מר, כל חלומותיה ושאיפותיה לצמיחת בנה בתורה נגוזו כחלום יעוף, בנה הופך לעיוור שלא יוכל לקרוא צורת אות!

שבורים וחלושים שבו האם ובנה לביתם, אך האם החליטה כי לא תרים ידיים, ותתפוס אומנות אימותיה בידיה ובפיה, לחונן פני בורא עולם על זכות הראיה של בנה האהוב. היא הניחה את בנה היקר בעגלה - כדי שיוכל לבוא עמה למרחק רב, ויצאה בהליכה רגלית מירושלים בואכה בית לחם, מרחק הליכה של כשעתיים, אל קברה של האמא של כולנו, רחל אמנו.
בבואה שמה, נתנה האם דרור לדמעותיה, והחלה להתייפח בבכי ובתחנונים על מאור עיניו של בנה. 'אבא שבשמים!' - קראה בזעקות שבר, 'אנא הצל את עיני בני היקר! הוא כה צעיר, בראשית ימיו, כמה נורא ועצוב יהיה אם מאור עיניו יכבה עכשיו, והוא יישאר עיוור לנצח! והלא שאיפתו היחידה היא להתעלות בתורה, איך יעשה זאת בלי עיניים בריאות ובהירות?! אנא, השב את מאור עיניו, החזר לו את היכולת להביט ולקרוא, גל עיניו למען יוכל לגלות נפלאות מתורתך!' - התחננה בבכי תמרורים.
ואף בנה הצעיר הצטרף עמה, וגעה בבכיה נרגשת: 'רבונו של עולם, והאר עינינו בתורתך! כל מה שאני מבקש הוא לשוב ולראות, למען אוכל ללמוד תורה!' - ובעוד הוא מתייפח ומתפלל ודמעותיו נוגעות בדמעותיה של אמו, פתח הילד וקרא בקול לא לו, כשהמקום הופך לחרדת אלוקים לנוכח התחייבותו המפורשת:

'אבא יקר, א-ל רחום וחנון! אם רצונך ליטול ממני את מאור עיניי, אני מוותר מראש על הזכות לראות את העולם. אני מוכן להקריב את הזכות לראות כל מה שקורה סביבי, את כל העולם היפה שבראת, את כל המאכלים שיצרת, אפילו את הזכות לראות ולהתרועע עם חבריי, ואפילו' - קרא הבן וקולו נסדק - 'אפילו את הזכות לראות את אמי האהובה, משענתי היחידה בחיי. רק דבר אחד אני מבקש, רק תחינה אחת:
שאוכל לראות את דברי התורה! שאיפתי היחידה היא לעסוק בתורה, והלא עודני עלם צעיר שעושה צעדים ראשונים בעולם התורה המתוק! תשוקתי הבוערת, רצוני הכנה, כל לבי ונפשי מבקשים לגדול ולצמוח בתורה, אנא השב לי את מאור עיניי למען אוכל להביט ולקרוא בספרים הקדושים, ללמוד בהם באהבה ובחיבה. זאת בקשתי האחת והיחידה - מאור עיניים בשביל ללמוד תורה, על כל השאר אני מוותר בחפץ לב' - קרא הילד בהתרגשות עצומה, ובכה בכי מר...
עוד שעה ארוכה בכה הילד והתפלל, שב על התחייבותו ורצונו לראות רק את דברי התורה, על כל השאר הוא מוותר. מתוך בכיו נפל ונרדם בעגלה, והמשיך בשנתו גם בשובו הביתה, על מיטתו.

ויהי בבוקר, עם קרני שמש ראשונות, הלא יאומן קרה. הילד קם ממיטתו, מזנק בשמחה, שואג באושר: 'אמי היקרה', צעק הילד בשמחה גלויה ובהתרגשות אדירה, 'אני רואה, אני רואה! העיניים פועלות כרגיל, אני רואה כתמול שלשום, לפני בוא המחלה!'
באמת אמרו, לא היה יום עליז בביתו של הילד, כמו אותו יום של הישועה המופתית. עיני הילד שאך אמש היה עיוור כמעט לחלוטין, הבריאו כבמעשה ניסים ממש. האם המאושרת בגין הישועה הגדולה והפלאית, הודתה לה' מעומק לבה על הנס המופלא, בעוד בנה מתחיל לעמוד בהתחייבותו, ולשמור את מאור עיניו למטרה אחת בלבד - לעסוק בתורה!

ברבות הימים גדל הילד והחכים, והיה לתלמיד חכם נודע. הוא הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל, לימים רבה של ירושלים. כשהיו משבחים באוזני אמו את שקידתו המופלאה בתורה, היתה משיבה ואומרת: 'אינכם יודעים כמה דמעות ובכיות, זעקות ותפילות, עלו לו לבני רבי בצלאל כדי שיגיע לאן שהגיע...', כשהיא מתכוונת לאותו ערב דרמטי בקבר רחל, אז זעק הילדעל מאור עיניו, התחייב להשתמש בהן כדי לעסוק בתורה, ואכן - דמעותיו ותפילותיו זיכו אותו בנס מדהים!
סיפור מפעים זה, שסיפר הרה"ג ר'זונדל שטרן שליט"א, כפי ששמעו מאמו ששמעה את הסיפור מפיה של אמו של הרב ז'ולטי, מוכיח עד כמה גדול הכח של כל ילד אם רק ישאף, ירצה, יבקש ויתפלל, ויהיה מוכן להקריב הכל למען המטרה העילאית - לעלות ולצמוח בתורה. כי לילדי תשב"ר יש כח שאי אפשר לעמוד בפניו, וכשהם מתפללים ומבקשים, מתייפחים בדמעות ומתחננים מעומק הלב – הם יכולים הם לפעול למענם ולמען אחרים, למען עם ישראל כולו!

ילדים יקרים! יש לכם ביד את הנשק החזק בעולם, את הפה הקדוש והטהור שלכם, שיכול להוביל אתכם להצלחה אדירה ולהגשמת כל משאלותיכם. אנא, הרבו להתפלל על עצמכם, שתצליחו להתמיד בתורה ושהבורא יאיר עיניכם בה, שתהיה לכם חברה טובה ואיכותית, שתזכו להבנה בהירה וטובה, שתזכו להגשים את משאלות ליבכם ולצמוח לשם ולתפארת!
הוסיפו והתפללו על הוריכם, על המשפחה, ועל כולנו, שנזכה תמיד להיות שמורים ומוגנים בזכותכם, שאתם - השומרים שלנו ותעודת הביטוח שלנו - תעמדו בתפקידכם ברוב עוז וגבורה, ושהבורא יפתח לכולנו את שערי השפע בתמידות, וירעיף עלינו ישועות יקרות ונפלאות!