פגישה בהשגחה

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 21 דצמבר 2017
סיפור מרגש על פגישה של שני אחים שכל אחד חשב שהשני נהרג בשואה ובצורה מרגשת זכו להפגש לאחר שנים רבות.
בספר ועמך כולם [לר' חנוך טלר] מקבץ סיפורים אמיתיים מהחיים, באחד מהם הוא מספר על קבוצת נהגי מוניות שמידי פעם היו מתקבצים בביתו של אחד, ומשוחחים בניהם על אודות נסיעות ומאורעים מיוחדים שהיו להם. באחד הימים פתח אחד הנהגים ואמר שיש לו סיפור מיוחד לספר.
לפני כמה חודשים הוזמנתי ע"י חברת נסיעות לערוך סיור לתייר אמריקני מליונר המגיע לארץ לביקור ומעוניין לנסוע לירושלים דרך כמה ישובים מענינים. הגעתי לנמל התעופה והנה נגש אלי בהופעתו המהודרת כשבפיו סיגריה יוקרתית. הוא נכנס למונית חלץ את נעליו, התישב במושב האחורי, והרים את רגליו על המושב הקדמי, אחר כך הדליק את הסיגריה. החלונות ברכב היו סגורים והמחנק היה נורא. החלטתי כאות התגוננות גם לעשן, עמדתי להדליק את הסיגריה, והנה האמרקני קורא לי מאחור אני אדליק לך אותה. הוא הוריד את הרגלים מהמושב התכופף קדימה והצית לי את הסיגריה. באותם רגעים עלה מעט שרוול חולצתו, וראיתי את ידו החשופה, התחלתי לרעוד בכל גופי. הפנתי את הרכב הצידה לשוליים ונעצרתי.

קרה משהוא? האמרקני ניסה להבין. 'המספר שיש לך על היד' עניתי בקושי. 'הוא מאושויץ' השיב לי. חשבת שנולדתי עם כפית זהב בפה? הביט בי.  אני שלמתי כבר את כל החובות שלי. הוסיף.. בודאי שהייתי באושביץ, היינו שם כולנו- אבא, אמא, אחי ואחיותי, כולם הלכו ורק אני נשארתי לבדי. את אלו שלפני ראיתי הולכים, אבל אחי עמד בתור לפני, קויתי שאולי הוא נשאר.. אבל לא, נותרתי לבד בעולם. כך אמר לי האמרקני הזקן. כאילו הוא מספר על הנופש האחרון. אבל אני לא יכולתי להמשיך... אמר הנהג חלקכם ודאי מכירים את ההסטוריה שלי, הוא הרים את עיניו לעבר חביריו הנהגים, ואל אלו שלא יודעים אספר כעת.

באתי לפני עשרים שנה לארץ עם כמה חברים, טיילנו בארץ לארכה ולרחבה, כשנמאסו עלינו הטיולים וגם הכסף נגמר. החלטנו להתנדב באיזשהוא קיבוץ. היינו בצפון ושובצנו בעבודה במפעל השימורים של הקיבוץ. בתחילה נהנתי מהקיבוץ ומהאדאוליגיה אבל בשלב מסויים הכל עובר. יום אחד קמתי בבוקר האוכל לא מצא חן בעיני ויצאתי לעבודה. הסעתי את הטרקטור שהיה עמוס בתפוחים לעבר הלוע המרסקת את התפוחים. עליתי על עגלת הטרקטור והרמתי אותה, כדי שהתפוחים יפלו לתוך המכונה, הפעלתי אותה, והתחלתי לגרוף את התפוחים לכיוונה, הסכינים למטה עבדו ללא הרף, ואני עומד למעלה וגורף את התפוחים, כנראה היו סנדלי לחים, כי לפתע החלקתי הישר אל עבר לוע המכונה, נסיתי להאחז במשהוא, אבל הכל היה חלק, הסכינים למטה עבדו בשקשוק מונוטוני, ואני הולך ומתקרב לעברם, הדבר היחיד שהפריד ביננו היה כמה עשרות ק"ג של תפוחים, בערמה ההולכת וקטנה בעקביות. צרחתי וצרחתי אבל בתוך ליבי ידעתי שאין לי כל סיכוי. כולם בחדר האוכל אף אחד לא ישמע. נסיתי לקפוץ למעלה אבל היה זה ניסיון נפל. חשתי את מגע המתכת תחת רגלי. זהו זה... בפעם הראשונה בחיי פרצה מפי תפילה. "רבונו של עולם אני הולך למות ועדיין לא עשיתי משהוא משמעותי בחיי, תן לי לחיות"!!!

פתאום חשתי בכאב איום ברגלי, אבל רגע לפני שאבדתי את ההכרה, ראיתי יד גדולה מול עיני, היד של 'זלמן המוזלמן'. 'זלמן המוזלמן', היה ניצול שואה שקלט הקיבוץ לאחר מלחמת העולם השניה. הוא היה אדם בודד ושתקן ומעולם לא דיבר עם איש. הוא עבד בטאטוא שהיתה סמוכה לטרקטור שלי. למען האמת ברגע הראשון הייתי משוכנע שזו יד של מלאך חבלה שהגיע לתפוס אותי ולהביא אותי למעלה. ברגעי הערפול האחרונים הספקתי לקלוט שזוהי ידו של זלמן. וגם לראות את המספר... התעוררתי בבית החולים ללא רגל, במשך מעט יותר משנה הייתי בשיקום, ואז השתחררתי הביתה עם תותבת. לא שבתי יותר לקיבוץ. במהלך השנה הזו קיימתי את נדרי, ידעתי שה' הציל את חיי ורציתי להחזיר לו מעט על כך. למדתי על היהדות והתקרבתי יותר ויותר לשמירת תורה ומצוות. אבל הדבר שמעולם לא הצלחתי לשכוח היה את המספר שעל ידו של זלמן. אני לא יכול לשכוח מונח לי מול העינים יומם ולילה.
חלפו שנים הפכתי לאזרח ישראלי הגעתי למשרד הפנים לקבל תעודת זהות, הצצתי במספר שניתן לי, והחוורתי, ארבע הספרות הראשונות שלו היו המספר על ידו של זלמן. הקמתי בס"ד בית בעם ישראל שכרתי דירה והזמנתי קו טלפון באחד הימים אני שב הביתה ואשתי אומרת לי מזל טוב, קבלנו קו טלפון, שמעתי את המספר ועמדתי כמעט להתעלף. ארבע הספרות האחרונות שלו היו המספר על ידו של זלמן. אתם מבינים כעת המספר רדף אותי לאן שהלכתי. והנה כאן בתוך הרכב שלי מושיט לי איזה תייר אמרקני את ידו ועליה המספר העוקב למספרו של זלמן. הוא מספר לי על האח שעמד לפניו בתור ונעלם מעיניו.

עמדתי מולו כולי רועד, ולבסוף אמרתי לו, אני לא נוסע לירושלים כעת, תסלח לי. כמו מטורף עשיתי פרסה באמצע כביש ירושלים- ת"א, שמעתי צפירות מכל הכיוונים והמשכתי לנסוע. לאן אתה לוקח אותי האמרקני מאחורה היה לחוץ. אבל לא יכולתי להוציא מילה מהפה, רעדתי ואחזתי בהגה בשתי ידי, לא כדי להחזיק אותו, אלא כדי שההגה יחזיק אותי. שעתיים נסיעה, ואני מגיע לקיבוץ בצפון, עוצר ליד הנגריה  ומתפלל ש'זלמן המוזלמן' עדיין חי. הרכב עוצר ואני מזנק החוצה, רואה את זלמן עומד מולי.

זלמן אתה זוכר אותי? אבל הוא לא עונה, זלמן אינו מדבר עם אף אחד. ניצוץ נדלק לרגע בעיניו, ואני נרגע הוא זוכר אותי. אני מסתובב אחורנית ומתחיל להוציא את מזודותיו של האמרקני המפוטם שעדיין יושב בפנים, מניח אותם על השלוליות הבוץ ומתעלם מהרטינות שלו, על מה שאני עושה. לבסוף הוא יצא. גררתי אותי לעבר זלמן והפשלתי לשניהם את שרוולי החולצות, כעבור רגע הם קלטו. האמרקני אמר בקול מוזר. סולי? סולי? וזלמן משיב לו: "מנדל אתה חי?" עזבתי אותם ככה ונסעתי לי משם.   

מאורע אמיתי זה הינו סיפור של השגחה פרטית מופלא, אשר יש רק לפקוח את העינים כדי לראותה. אולם למעשה כל חיינו הינם בהשגחה פרטית. הקב"ה מסדר את העולם כולו ומעמידנו בתוכו לתפקיד מסויים, ולפיכך כל מה שנדרש מאתנו הוא לשאול את עצמנו בכל מצב שהוא, מה הקב"ה דורש מאתנו.  (ומתוק האור)