הכל לטובה

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 24 אוגוסט 2017
כיצד מגיב אדם שמחכה שנתיים וחצי לכלייה וברגע האחרון מפספס אותה? עוד שנים של סבל ויסורים, אך רבי ראובן קרלנשטיין מלמד אותנו כיצד מקבלים דברים לטובה...
היה זה לפני כשלושים שנה, בבית משפחת קרלנשטיין בבני ברק. ראש המשפחה, הגאון רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל, סבל באותה עת ממחלה איומה בכליותיו, עד שהרופאים הכריעו כי אין מנוס מהשתלת כליה, ויפה שעה אחת קודם. אלא בארץ לא נמצאה כליה מתאימה לסוג דמו הנדיר, ולכן הוחלט לשולחו לניו יורק, שם יש סיכוי גבוה יותר למצוא כליה מתאימה, ואם ישהה שם וימתין יוכלו להזמינו ברגע הנכון, ולהשתיל בו את הכליה הנכספת.
נפרד רבי ראובן ממשפחתו ומילדיו בדמעות געגועים, וטס לארצות הברית, לשהות שאיש אינו יודע לאמוד את אורכה. ואכן, השהות הלכה והתארכה, ימים ושבועות חלפו, גם חודשים ואפילו שנה. בני המשפחה מתגעגעים ומייחלים לחזרתו, לבו יוצא אליהם, אך הוא תקוע בהמתנה לכליה... חלפה שנה, ועוד שנה, נערכה בר מצוה כשאבא מעבר לים, גם פסח וראש השנה, סוכות ופורים, כשאבא איננו. המחלה מכאיבה, הגעגועים צורבים, והוא עדיין ממתין לשיחה שתבשר על הכליה הנכספת...
כעבור שנתיים וחצי של המתנה מתישה וקשה, פנה אליו יהודי חשוב מעסקני הרפואה בניו יורק, הרב ברוך שמשון הלברשטאם שליט"א, והציע כי הרב יטוס לקליפורניה, אל בית החולים בסאן פרנסיסקו הענקית. 'יש שם מרכז רפואי ענק להשתלות, מגיעות לשם הרבה יותר כליות. שם יש סיכוי טוב יותר להשיג כליה תואמת', סבר הרב הלברשטאם, ואף התנדב ללוותו בדרך.

לא בנקל הסכים רבי ראובן למסע הזה, די לו בגלותו הראשונה לניו יורק, ולמה לו להמשיך לתחנה הבאה. לבסוף נעתר להפצרות הרב הלברשטאם שנטה לסיכויים הגבוהים יותר שם, והשניים יצאו לדרך. שדה התעופה הבינלאומי של סאן פרנסיסקו, קידם את פניהם ברוח לילית קרירה, הם ירדו מהמטוס אחרי טיסה ארוכה ומתישה, ומיהרו למלון שהזמינו מראש. כשהגיעו למלון השעון כבר הורה על השעה 3 לפנות בוקר, והם מיהרו לעלות על יצועם למנוחת לילה קצרה.
אלא שבשעה 6:30 בבוקר, הופרה מנוחתם והופרעה שלוותם. שוטרים חמורי סבר דפקו על דלת חדרם, וביקשו לדעת את זהותם בדחיפות. הרב קרלנשטיין כלל לא הבין מה אמרו השוטרים, הוא רק הביט בהבעת פניו של הרב הלברשטאם שנראה מודאג ומבולבל מאוד...
 לבסוף, לאחר כמה דקות בירור, ראה את הרב הלברשטאם מתקשר דרך הטלפון המשטרתי, ומדבר שיחה ארוכה באנגלית - ממנה לא הבין אף מילה כמובן. הוא הבחין רק בפניו המחוירות והמסמיקות חליפות, בהלם שעל פניו, ובטונים הגבוהים והלחוצים בהם נוהלה השיחה. כשהסתיימה השיחה הארוכה, הקולנית והלחוצה, השיב הרב הלברשטאם את הטלפון לשוטרים, שיווה לעצמו מראה נינוח, וזירז את הרב קלרנשטיין לבוא עמו לבית החולים המקומי, לתור שנקבע להם.
הם מיהרו להגיע לבית החולים שם, והחלו בהליך הרישום להמתנה לכליה, בדיקות רפואיות ובדיקות התאמה. כל אותה עת הבחין הרב קרלנשטיין כי פניו של הרב הלברשטאם אינן כתמול שלשום, ניכר כי דרמה של ממש עבר בשעת בוקר. הוא לא רצה להטריד יותר מדי, רק הציע: 'דאגה בלב איש ישיחנה, אולי תואיל לספר לי מה התרחש כי לא הבנתי מילה...'

הרב הלברשטאם לא רצה לספר, אך לבסוף היה המשא כבר על לבו, והוא ניאות: 'בזמן בו שהינו במטוס, בין שמים לארץ, קיבלה רעייתי שיחת טלפון מבית החולים, ונאמר לה כי נמצאה הכליה המבוקשת, בשעה טובה ומוצלחת. כל הבדיקות מעלות כי הכליה תואמת, רק לבוא ולהיכנס להשתלה...
מאותו רגע, החלה רעייתי במסע לחצים מטורף, ניסתה לאתר אפילו את הקברניט בטיסה... אתה מבין, הכליה, הכליה שאנו מחכים לה שנתיים וחצי, הכליה שהרב ומשפחתו מחכים לה כל כך - היא נמצאה, ואנחנו מנותקים, מנותקים!'
הרב הלברשטאם כמעט צווח: 'כאשר נחתנו, לא התקשרתי אליה כי לא רציתי להפריע את מנוחתה. אוי, לו הייתי מתקשר אז, אולי היינו מספיקים את הכליה האבודה... והרי היא כלל לא נחה - היתה עסוקה במרדף אחרינו!', הוא ספק כף אל כף באכזבה, ודמעות החלו לנשור מעיניו:
'והיא המשיכה להפוך את אמריקה, הפעילה עסקנים שהפעילו את המשטרה, במסע חוצה יבשת מברוקלין בניו יורק לסאן פרנסיסקו שבקליפורניה, הכל כדי להצליח לאתרנו ולהודיענו. ובזמן הזה אנחנו ישנים, ישנים, ישנים - כשהכליה מחכה לך, מחכה! - - -
עד שהמודיעין מצא היכן אנו מתאכסנים, עד שניידת ראשונה הגיע אלינו, עד שאיתרו אותנו השוטרים - חלף זמן רב ויקר מאוד, מאוד, מאוד, מאוד...', כאן פרץ הרב הלברשטאם בבכי: 'השעות חלפו, ובית החולים העביר את הכליה לאדם אחר. מישהו אחר זכה בכליה, והרב נותר ברשימת ההמתנה...' - - -

הוא בקושי הצליח לדבר, הוא נרגש והתפתל והתבלבל ובכה בכי מצמרר כשסיכם: 'אחרי שנתיים וחצי ניתנה הזדמנות פז לגאול את הרב מייסוריו, אחרי שנתיים וחצי נפתח הפתח להשבת הרב בריא ושמח לבני משפחתו, וההזדמנות הזו הוחמצה, הוחמצה! מי יודע מתי תהיה ההזדמנות הבאה, מי יודע מתי תזדמן לנו עוד כליה תואמת עבור הרב, מי יודע כמה כאב וצער עוד יעברו עלינו עד הכליה הבאה!' - סיים בהתייפחות כואבת.
לרגע השתררה שתיקה. שתיקה שקטה אך רועמת. ואז הגיב הרב קרלנשטיין במילים הבאות:
'הרב הלברשטאם, מה לך מצטער כל כך? הבה נצא בריקוד של הודאה לקדוש ברוך הוא, מסבב כל הסיבות, שהציל אותי! תודה לבורא עולם על חסדו הגדול, תודה להשם על הנסיון הזה! מכל הלב ובשמחה עצומה אני מודה לבורא עולם על הרעה, כי אני בטוח בו שגם זו לטובה - הרי הוא סיבב כך שאחרי
שנתיים וחצי של המתנה אהיה בין העננים מנותק קשר בדיוק בשעה היעודה - היש חסד הבורא שקוף וברור מזה?'

וכהרף עין, השתוממו כל אורחי בית החולים הענקי בסאן פרנסיסקו, לראות יהודי של צורה, עומד ומרקד בחצר בית החולים, כאילו קיבל עתה את הבשורה הטובה בחייהם! לצידו עומד הרב הלברשטאם, מבולבל לרגע, מתקשה להבין את פרץ השמחה, אך רבי ראובן עומד ומעודדו לרקוד עמו, מוחה כף אך כף ומשורר הודאה לבורא עולם, ולא נחה דעתו עד שהתקשר לרעייתו בארץ, וקבע את אותו יום ליום שמחה והודאה לה'.
שלושה חודשים חלפו מאז, ואכן, לבסוף נמצאה הכליה המתאימה בסאן פרנסיסקו, והושתלה בגופו של רבי ראובן שזכה בחיים חדשים למשך יותר משלושים שנה. בתקופת ההמתנה להשתלה התברר, כי הכליות שנתרמו באותו יום בניו יורק היו מזוהמות, ושני המושתלים לא שרדו את ההשתלה, כך שנפשו של רבי ראובן היתה לו לשלל והוא ניצל ממוות בטוח.
אך הוא לא היה זקוק לידיעה הזו, כדי לשורר ולהודות על חסד הבורא, שהוביל לכך שהחמיץ את הכליה לה המתין זמן רב. 'אולי המחשב גרס שהכליה מתאימה לי', נהג לומר בבדיחות, 'אבל בורא עולם סבר אחרת, אחרת! הוא סיבב את כל הנדודים לסאן פרנסיסקו כדי למנוע ממני להכניס לגופי כליה שאינה מיועדת לי, איזה חסד נפלא!'

סיפור מטלטל זה, שסופר בימי השבעה לפטירת הגאון רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל, אין כמותו כדי להורות ולעורר: כשאדם יודע שכל קושי העובר עליו - מאיים ומפחיד ככל שיהיה - מסתיר בחובו חסד ה' חבוי, בתוכו טמונה מתנה מבורא עולם, קל לו יותר להודות על הקשיים הללו, ולצלוח אותם בהצלחה כבירה, כי ההודאה תגלה את החסד ה' הנסתר, ותביא את הישועה הגלויה!
ואותו ריקוד מרומם שנישא באותו יום בסאן פרנסיסקו, ראוי שנראה אותו לנגד עינינו ברגעי הקושי שלנו. הבה נראה בהם רגעי זהב, הזדמנויות פז לחדד את ההבנה שהכל ממנו יתברך, שאנו שעונים עליו, בטוחים בחסדו. הבה נזהה את רגעי הקושי הללו, כדי שבזמן אמת נוכל לשדרגם ולהופכם למנופים של חיבור עוצמתי עם אבא אוהב שבשמים, וההבנה הזו - היא שתקל עלינו להתמודד עם רגעים כאלה, ותעניק לנו את הכח לצלוח אותם בהצלחה.
ואותה שירת הודאה, היא זו שתפתח לנו באמת שערי הניסים הגלויים, את שערי החסד הגלוי עליו נודה מכל הלב, כי טוב להודות לה', לזמר לשמך עליון!