כיוון הפוך

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 19 דצמבר 2016
כל יום ויום השכינה צועקת ונסדקת בני לאן אתם הולכים ובאיזה כיון אתם צועדים. סיפור מחזק לעצור רגע במהלך חיינו ולהתבונן האם אנחנו לא הולכים בדרך ההפוכה.
"מסופר על שיותר מעשר שנים נותרה ללא משען ומשענת, וחייה סובבים עליה בעניות מרודה כדי להביא פת לחם. האלמנה פנינה קובלסקי, השם ישמרה ויחייה. היתה כובסת, מסיידת, היא אפילו חטבה עצים ושאבה מים כדי להשביע את ארבעת עולליה הקטנים המשוועים לטרף. והבקתה שלה? אוי לעיניים שכך רואות. הקירות מטים לנפול, הכתלים מפויחים וריחם רע, הדלת אינה נסגרת והחלונות פרוצים לכל רוח.

"אתם זוכרים את בעלה עליו השלום חנניה קובלסקי החייט החרוץ, אשר כולנו רכשנו ממנו חליפות חג ובגדי צבעונין לנשותינו. ידו היתה יד אומן, בחיתוך הגיזרה ובתפירה המיוחדת שאיפיינה את מוצריו. הנה גם עתה על גופי מונחת חליפה מתוצרתו, היא כבת חמש עשרה שנה ועדיין נראית כחדשה. ר' חנניה היה צנוע ונחבא אל הכלים, נכנס לבית הכנסת מתמזג במערב, מאחורי הווילון שסמוך לעזרת הנשים, פורש טליתו מניח תפיליו, וכולו סילודין. נוהג היה  ר' חנניה ז"ל  כמנהג חסידים מקדים שעה ופורש כשעה אחרי התפילה לבית מלאכתו הקטן. משפחת קובלסקי עד לפני עשר שנים הייתה ברוכה ומאושרת, התינוקות סמוקי לחיים ועיניהם קורנות שמחה ואושר, עד שחנניה נפל למשכב ובאחת כבה מאור עיניה ונלקט בוהק הפנינה. הזאטוטים אף הם איבדו את חדוות ילדותם בהילקח כרוח סערה אל מקומו המפואר בגנזי מרומים, עם שאר צדיקים וחסידים כמותו. איש צעיר היה ר' חנניה. אבל כאן, כאן חורשות עיניה האלמנות תלמים ארוכים של שכול וקדרות, והיתומים ללא אב בשר ודם נושאים עיניהם השמימה אל אבי יתומים ודיין אלמנות.

"כן, אנחנו כאן בקהילתינו הקדושה, עושים ברוך השם ככל שמשגת כדי להמתיק את מרורי ותמרורי האלמנה והיתומים, למרות העניות והמחסור המכים בנו רבות בשנים. אך לא על השכול והעניות באתי לדבר. שכול הוא חשבון אלוקי, ועניות היא גזירתו יתברך, למען נעתיר בלב שותת ובעיניים דומעות שיפתחו שערי שמים וצינורות המזון העליונים ימטירו ברכתם. באתי לדבר על היתום הקטן בארבעת ילדי קובלסקי, נחמנל'ה. נחמן בן השבע עשרה, בכור בניו של המנוח, אשר לא עליכם ולא על אף אחד אחר, נטרפה עליו דעתו... ממש לבכות . זה הנער היקר עוד זיכרונות טובים ויפים מפעפעים בקרבו, עת כילד פעוט נישא על כתפי אביו לבית הכנסת, ישב על ברכיו כטלה רענן בבית המדרש, וגמע בשקיקה בשמים של תורה על מיתרי קולו המתנגן של ר' חנניה המשנן משניות. נחמן זה הצעיר זכה להסתופף בצל קורת קומתו התמירה של אביו המנוח, ולספוג ממנו כמה שנים של יראה ותמימות.
"זוכרני היטב כי לאחר מסע הלוויה אל מול הקבר התחוח נישא קולו הזך של היתום וחצב את שבעת הרקיעים, מנסר את חומות הברזל של מלאכי החבלה, "יתגדל ויתקדש", כדי להגביה את נשמת אביו אל מקומה הנכון והטהור. "בדרך חזרה אמרה לי האלמנה: "נחמן שלי הוא ילד תמים ומתוק, והוא חכם וירא אלוקים. הרב שלו אומר לי שהוא יהיה גדול בתורה, וזו נחמתי בעוניי...".

"כך האלמנה פנינה ניצבה, עיקשת, כגיבורת חיל אל מול קשיי החיים, כדי להעמיד את בניה על יציבותם הרוחנית בסולם העולה אל בית אלוקים ואל שער השמים. ניצבה אמרתי? עדיין ניצבת. אלא שללא הסבר, וללא הבנה מהיכן, נחמן בכור בניה ובחיר שאיפותיה, יום אחר בר המצווה שלו, החל להשתנות לרעה. ניצבה בו אש זרה ונוראה והחלו עיניו לפזול אל הערלים, אל הגויים הבזויים, הצוענים והנודדים העוסקים להם בקירקסאות ובריקודים שאין להם תכלית ואין להם פשר. "אין אנחנו סכין מנתחים לדעת מאיזה נקב חדר בו הטרוף לקפוץ מעל הגדר, לבגוד באומתו ולנטוש את אמונתו. אין אנחנו מיומנים בחקירת חביוני נפשו של יתום אומלל ועני, שלא מצליח לעמוד בפני פיתויים נלוזים של הפקרות צוענית סרת-טעם.

"הפזילה של נחמן אל עבר הערלים היתה ידועה לאמו פנינה, והיא אזרה תעצומות נפש וכוחות גוף כדי למנוע ממנו לברוח מחלקת אלוקים הקטנה הפרושה בין הבקתה הדלה שלה על ציר בית המדרש, אל מבוא התלמוד תורה בעירתינו. הייתי בסוד העניינים, עודדתי, הנחייתי, ואף שוחחתי עם הנער שיחות על אמונה ועל קירבת אלוקים לי טוב. אך הוא צונן היה, זר ומנוכר, כאילו מקשיב, כאילו משתף פעולה, אך מחשבותיו ורעיונותיו הפליגו להן הרחק הרחק אל מעבר לאופק המשובש והעקום של הגרועים באומות העולם. גם אני ריבונו של עולם, קצרה ידי מלהושיע.

"אך פנינה לא נכנעה, היא לא נתנה לו שום מרחב בריחה, היא תמיד הייתה בסמוך, עיניה בולשות ורגליה עוקבות. היא לא תיתן לערלים לחטוף את בנה הבכור ולהשקיעו במדמנת האיפור המתעתע של עולם החולין. היא קיוותה שתפילותיה ודמעותיה והזכויות של בעלה המנוח יעמדו גם לבנה נחמן, שלא ייעלם - חס וחלילה - בין זרועות התמנון של אומה זרה. "היום, לפנות ערב, יצאתי להתבודדות ביער הסמוך לעיירה, ושרכתי רגלי לעמק המוצל שבלב היער. והנה על הדרך הפתלתלה אני מבחין בעגלת צוענים נוסעת בזריזות, ואחריה במרוצה שועט כסוס שוטף במלחמה, נחמן, מנסה להשיגה. "חכו לי, חכו לי" הוא צועק. לא מוותר. עוד צעד, ועוד אחד, והנה ידיו נוגעות במעקה העגלה, והצוענים מחייכים לעברו וצועקים "ניקח אותך אתנו, רק אם תוכיח שאתה מתאמץ... נלמד אותך את כל תכסיסי הקרקס והריקוד והניגון רק אם תזיע...". ונחמן הזיע ובעיקול הדרך צפונה, זינק לעבר העגלה ובעודו מרחף באוויר, שמעתי זעקה נוראה שפילחה את צמרות העצים והחרידה אף את ציפורי היער נוגות המבט.

"בני!!!, בני!!! לאן אתה הולך?!?!". צווחה איומה, שפילחה לדעתי שבעה רקיעים, ואם היה שמיני גם אותו היא הייתה מנסרת. "פנינה האלמנה בשארית כוחותיה, כנועה ומותשת הרעידה מי יודע אולי גם את כיסא הכבוד. "בני, בני, לאן אתה הולך?!" היא צעקה, היא שאלה... היא נסדקה.
"עמדתי שם, איש זקן, שמרבית שנות חייו כבר מאחוריו, נרעד והלום. נחמן על עגלת הצוענים הרחק הרחק נבלע לו בחורשות הצאלון המאפירות באופק האוקראיני, ואמו האלמנה פוכרת אצבעות וממררת בבכי "בני... בני... לאן אתה הולך...". "אינני יכול להחזיר לה את נחמן שלה. אינני יודע היכן הוא נמצא, ואני תפילה שברחמי השם הוא עוד ישוב, אך אינני יכול להוציא מתוכי את המילים הצורבות הללו, שזועק הקב"ה לעברנו, לעבר כל אחד מאיתנו "בני... בני... לאן אתה הולך".

"כן יקירי, אחי בני קהילת ברדיצ'וב, כל יהודי עלול לעלות על עגלת הצוענים הפרטית שלו ולהיעלם הרחק מאבא שבשמים. לא דווקא עם צוענים וערלים, הוא יכול להיות בעל תפילה, בעל צדקה, צורב מבריק, אבל עיניו ולבו נשואים להם אל הכבוד, אל המעמד, אל התפקיד, ואולי אפילו אל הממון שבצד עשייתו. זה לא סוג של קרקס שגם יהודי מאמין עלול להישבות בקיסמו ולהיכשל במסע חייהם. אם פניו, ועיניו, ולבו של היהודי אינן נשואות כל הזמן אל אבא שבשמיים ורק אליו, אלא על אותן עניינים שוליים, הרי אלו כעין עבודה זרה שהוא עובד ומקטיר לה. וכל אותן דקות שעות ימים שבועות חודשים ושנים הקב"ה זועק לעברו "בני... בני... לאן אתה הולך?!", אבל אתה לא שומע, אתה בשלך, אתה נוסע כאילם וכחרש בעגלת הצוענים הקטנה שלך אל האבדון. ואינני יודע אחי ורעי בני קהילת ברדיצ'וב מי אומלל יותר, נחמן שלנו המצוי אי נשם במחוז בלתי נודע, או שמא אנחנו...".
כך סיים סניגורם של ישראל את דבריו, ופרץ בבכי ארוך שכולו שאלה "בני, לאן אתה הולך?".