נר איש וביתו

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 07 נובמבר 2016
סיפור עם מוסר לבית היהודי, כמה שבעל ואישה יש להם חיבור לגדל ולחנך את ילדיהם בקדושה ובטהרה שלמדים זאת ממצוות שהקב"ה צווה אותנו.
בביתם של חגי ואורית אגמון לא שרר שלום בית בלשון המעטה. הויכוחים לפעמים הרקיעו שחקים. אצל זוג חוזרים בתשובה הנמצאים בראשית דרכם לא תמיד ברורה הדרך, בעיקר כיצד מחנכים הילדים. נכון הילדים הם בגיל רך יחסית, אבל ההחלטות איך לחנך, איפה להגיב, היכן להבליג, מתי להעניש, מתי להזהיר ולנזוף. כל הזמן מחלוקות, פולמוסים גם לאוזני ולעיני הילדים הנדהמים.

אם אתם רוצים לדעת מה שורש המחלוקת, אזי נשים אותו חד וחלק על השולחן. אורית היא אשה משכילה, יש לה שני תארים אקדמאיים ובמקצועה היא מרצה בכירה במכללה מפורסמת. בעלה חגי, הוא פחות משכיל ממנה, אבל חוכמת החיים שלו איננה קוטלת קנים. הוא טכנאי מקררים מיומן וזריז המוסר נפשו לכל קריאה ואזעקה, וכאשר הוא מבחין בבתים דלים ומשפחות עניות, הוא אף מוותר על שכרו.

ומכאן הוויכוחים. אורית בטוחה שהוא מבינה בחינוך הרבה יותר מחגי ויעידו התארים האקדמאיים. חגי סבור שהיא אומנם משכילה, אבל שיטותיה ונטיותיה עדיין לא מיושרות עם דעת התורה הטהורה, שהרי היא איננה שואלת שאלות מהותיות בעניין חינוך הילדים, אלא פועלת על פי הבנתה.

למה לנו להכביר בתיאורים כאלה ואחרים, השקט הנפשי לא קנה לעצמו שביתה במעונם של הזוג אגמון, כאשר אורית מנצלת את יכולותיה השכלתניות כדי להכניע פעם אחר פעם את בעלה בהחלטות חינוכיות. איך כתב שלמה המלך במשלי "חוכמת - נשים - בנתה - ביתה... אבל איוולת.. בידה... תהרסנה".

ללא ספק שההתרחשויות בבית המשפחה היו איוולת שהוסיפה אש למדורה, איוולת הורסת.

באחד מימי החנוכה נסעה אורית עם מכוניתה לכוון ביתה, לאחר יום הרצאות עמוס. מיד בכניסה לעיר היא הבחינה בעשן עולה מן המנוע. היא עצרה את המכונית סמוך לתחנת דלק וכיבתה את המנוע מבוהלת. אחד המתדלקים התנדב לסייע לה, פתח את מכסה המנוע וחיטט שם, הוסיף שמן, חיזק ברגים ומתח חוטים.  "תני למכונית להתקרר, נוסיף מיםן, נוסיף שמן" יעץ לה ובעוד חצי שעה תוכלי לנסוע.  אורית הודתה לו. חצי שעה פנוייה לפניה, והנה לנגד עיניה שלט מאיר עיניים בית הכנסת "שונה הלכות". הגבאי עמד בחוץ וליקט עוברים ושבים למנין. אורית נכנסה ועלתה בגרם המדרגות לעזרת הנשים. היא הביטה בשעונה, אתפלל עמם מנחה, אניע את הרכב ועוד אספיק להגיע להדלקת נרות.

תפילת מנחה הסתיימה, ואורית פנתה לרדת כשלפתע שמעה את קולו של רב השכונה ראובן אילני, העומד לשאת שלוש דקות דברי תורה בין מנחה לערבית.

"רבותי, האם אתם מעלים בדעתכם שיהודי יקום בבוקר ויגיד לאשתו "תראי שושנה, אני לא מרגיש טוב, עשי לי טובה, תניחי במקומי תפילין..." המתפללים פרצו בצחוק רועם, והפתיח הזה מצא חן בעיני אורית שהחליטה להישאר בעזרת נשים עד תום הדרשה.

"תראו רבותי, אשה לא יכולה להניח תפילין במקום בעלה. זו מצווה שמוטלת עליו. אשאל אתכם שאלה נוספת, יהודי שרוע במיטתו ולא רוצה לקום, עצלן. הוא קורא לאשתו ואומר לה "תשמעי רוזה, עוד עשר דקות סוף זמן קריאת שמע, עשי לי טובה תגידי במקומי קריאת שמע..." פרצי צחוק.

"אתם צוחקים צחוק בריא וזה יפה" אומר הרב אילני "בהחלט מגוחך לחשוב שאשה תחליף את בעלה בקיום מצוות ציצית, סוכה, לולב, אכילת מצה ועוד. לא יעזור שומדבר, למרות שבעל ואשה הם גוף אחד, נשמה אחת, רוב המצוות מוטלות על הבעל, ואין אשתו יכולה להחליפו בהן. אבל יש מצווה אחת שהאשה מחליפה את בעלה בגאון, בשמחה וטוב לבב. הדלקת נר חנוכה. הבעל יכול להיות בשרות מילואים או עדיין במקום עבודתו, או תקוע בפקק תנועה. אשתו לוקחת את החנוכיה, ממלאה את הקנים בשמן, מסדרת פתילות, מביטה בשעון, ובדיוק עם צאת הכוכבים תברך ותדליק. הנרות דולקים כאן בבית, והבעל יוצא חובה אפילו כשהוא בחו"ל. לא יאומן. מדוע? ובכן קהל קדוש, חז"ל מכנים מצוות הדלקת הנרות "מצוות נר איש ובתו", ואין ביתו אלא אשתו. זו מצווה המוטלת על שניהם, ומה מיוחד בה שהבעל והאשה יכולים לחפות זו על זה? ובכן חנוכה הוא חג החינוך. בעבר חנכו את המזבח, חנכו את המקדש, כיום עושים חנוכת בית וכאשר חונכים את הבית בפעם הראשונה, מה רוצים? רוצים שהבית יהיה מחונך ומאיר, וכלל ידוע הוא, שהדבר הראשון שעושים בבית, עושה רושם גם לעתיד, לכל החיים בבית לכל בני המשפחה לאורך ימים ושנים.

הדלקת נר חנוכה נועדה להקרין לרשות הרבים שכאן לא מכניסים את החושך היווני, כאן מאירים את הבית בנר מצווה ותורה אור. אבא ואמא בכל בית יהודי יודעים שזו מטלה משותפת, שנעשיית בצוותא, כאיש אחד, בלב אחד בשלמות רוחנית. הם מצווים כל הזמן לעסוק בחינוך ילדיהם, כלומר להחדיר בהם אור, ועוד אור ועוד אור של יהדות. כשהבעל נעדר עושה זאת האשה, כשהאשה נעדרת עושה זאת הבעל. הדלקת הנרות בבחינת מוסיף והולך כבית הלל, היא ביטוי להארה המשותפת של בני הזוג שחייבים ביחד לעסוק בחינוך ביתם ברוח החשמונאים מוסרי הנפש, ולהוסיף אור לא לנוח, כל הזמן, שמונה ימים שהם כנגד ימי חיינו בעולם הזה, ואם... בגבורות... שמונים... שנה".

אוזניה של אורית כאפרכסת.