אחיות זהות

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 20 ספטמבר 2016
סיפור מרגש מאוד, על אחיות שכמעט כל ימי חייהם היו זרות לחלוטין אבל לבסוף החליטה אחת מהם לעשות את הצעד ולא להפסיד את אהבת בין אדם לחברו ולהתרחק משנאת חינם.
את סיפורי הכואב והאישי בחרתי לשלוח דווקא אליך, מכיוון שהוא מלא מסר, ובסיפוריך המרגשים אתה שוזר באומנות הרבה עניין, רגש, ובעיקר זוכים מהם ללקח ראוי.

יש לי אחות, הקטנה ממני במספר שנים, ושמה נעמי. מאז שאני זוכרת את עצמי לא הסתדרנו. על כל דבר פעוט רבנו והתקוטטנו. אמי קיוותה שכשנגדל הכל יסתדר ונחיה באחווה גדולה, אך, לצערה ולצערנו ככל שגדלנו גדלה האיבה והטינה שרחשנו זו לזו, ואין צורך להרחיב. היחסים העכורים הפכו עכורים יותר לאחר נישואיי, במיוחד לאחר שזכיתי לחזור בתשובה ולהקים בית נאמן בישראל. אחותי כעסה מאד על "הצעד הקיצוני" שעשיתי וכמעט ניתקה איתי קשר לגמרי. אמא התעצבנה, אבא ניסה לגשר, אך לשווא, החומה בינינו הלכה וגבהה, עד שהפכנו זרות זו לזו. מה נורא.

חלפו שנים. נולדו לנו ילדים מתוקים ורוויתי מהם נחת יהודי כשר. אחותי אף היא נישאה, ונולדה לה בת יחידה, מרגלית שמה. כעבור מספר שנים היא התגרשה. לפני כעשרה חודשים התקשרה אלי אמי וסיפרה לי בצער ובבכי שאחותי חלתה, המחלה האיומה מקננת בגופה. הצטערתי עד בלי די, אך הרגשתי שהניתוק כה גדול ביננו כך שאינני מסוגלת לנסוע לבקרה ואף לא להתקשר אליה להשתתף בצערה, או לעודדה. טינה בת שנים רבות עמדה כחיץ. מדי יום שאלה אותי אמא: "נו, התקשרת כבר לאחותך להתעניין בשלומה?" ואני השבתי לה, ברגישות, "אמא, אני לא מסוגלת, הנתק כה גדול ואין לי את הכוחות לאחות אותו". כמה מצער... כמה מצער... אמי היתה שבורה לחלוטין, אך אני הדחקתי זאת וניסיתי לשמור על שגרת חיים מבלי הענן השחור הזה.

בשבוע שעבר, יומיים לפני בדיקת חמץ ניקיתי ביסודיות את הבית ולפתע ננערתי, פניתי לבעלי: "יצחק, אני בשיא המרץ עסוקה בניקיון הבית מהחמץ ומה עם ביעור החמץ שבלב? מתי אבער אותו? אחותי חולה ומיוסרת במחלקה האונקולוגית ואני לא נוסעת, לא מתעניינית, די! אני חייבת לבער את החמץ שבקרבי! אני נוסעת". כעבור חצי שעה התחרטתי על ההחלטה הזו והורדתי אותה מעל סדר היום. שאלתי את עצמי "מה עובר עליך? מחרתיים בדיקת חמץ, להיטלטל שעתיים באוטובוסים? זה לא הזמן! עדיף להיערך לחג מאשר לסבול את הדרך הארוכה למחלקת האשפוז של אחותי. בעלי שהבחין בהתלבטותי שלף מכיסו ללא היסוס 300 ₪ וביקש "רעייתי קחי שטרות אלו והזמיני מונית הלוך חזור! אבל אנא סעי עכשיו, לא לדחות, הקץ לדחיינות. אחותך מחכה לך". התארגנתי בזריזות, הזמנתי מונית ונסעתי. נכנסתי למחלקה העצובה, ניגשתי בהססנות לדלפק האחיות לברר היכן החדר בו מאושפזת אחותי. נכנסתי לחדר בצעדים איטיים מחפשת מילים לפתוח בשיחה. הבטתי בחולה ששכבה שם מחוברת למכשירים, והחלטתי שחלה פה טעות. האישה ששכבה במיטה לא דמתה כלל וכלל לאחותי הבריאה והחסונה. שכבה שם אישה רזה, שדופה ממש, עצמותיה בולטות ולבנה כסיד...

התבוננתי בפתקה הדבוקה על המיטה והזדעזעתי עד כדורית דמי האחרונה, אכן, זו אחותי! נשמתי עמוק, ונשאתי תפילה קצרה שהביקור יישא פירות מתוקים. צעדתי לעברה בחשש ולחשתי "נעמי, נעמי שלום". היא פקחה עיניה בכבדות, היא זיהתה אותי ומיד נפלו כל המחיצות, החומות והמגדלים. חיבקתי אותה, נשקתי לה ואמרתי: "נעמי, אני מבקשת שנפתח דף חדש של חיבה וידידות, של אהבת אחיות אמיתית, אני מבקשת סליחה מעומק הלב על כל פגיעה ועלבון שגרמתי לך, על שהייתי אחות רעה ולא מתחשבת, וסליחה נוספת על כך שלא באתי עד היום לבקרך. בואי ונהיה אחיות, אף פעם לא מאוחר. אני רוצה שנאהב זו את זו, ונמחל זו לזו, אני מאד אוהבת אותך."

אחותי רעדה מרוב התרגשות, דמעה וביקשה את סליחתי. סלחתי. בכינו במשך דקות ארוכות, על הורינו, על עצמנו, על הקור והניתוק הרע שעשינו. ניסינו להדביק שנים ארוכות של עוינות, בדמעות לחות של חמלה. יותר משעה ישבתי לצידה, אחר כך הובלתי אותה בכיסא גלגלים ל"טיול" במחלקה, ושוב שוחחנו וצחקנו על משובות הילדות שהובילו לנתק, ועכשיו חיבור. היינו יחדיו שש שעות! רצופות, במהלכן היא הקיאה לפחות כמה וכמה פעמים ואני ניקיתי אותה באהבה, עודדתי ודובבתי אותה. עשיתי את כל מה שביכולתי כדי לשמחה, והצלחתי. פניה הקרינו אושר ושמחה ובליבי התפללתי שנזכה להיפגש כשהיא בריאה לחלוטין בביתי או בביתה. שנזכה לעידן של שלום ואחווה מבלי חרבו המאיימת של מלאך המוות. כעבור שש שעות היא נרדמה כשחיוך על פניה. הזמנתי מונית ושבתי לביתי בהרגשת הקלה עצומה. תחושת עונג של טוהר אפפה אותי, כי עשיתי עם עצמי ביעור חמץ אמיתי! יש לי אחות חדשה.

למחרת בשש בבוקר הטלפון מצלצל בביתי. על הצג אני מבחינה במספר הפלאפון של נעמי אחותי, עניתי, מאושרת כולי להמשיך ולשוחח עמה. קול בכי חנוק נשמע ואחריו: "זו אני, מרגלית הבת של אחותך נעמי. לפני כשעה אמא נפטרה! אני פה לידה! מצבה הידרדר באופן פתאומי, ההלוויה בשעה שתיים עשרה בצהריים, אמא עוד הספיקה לספר לי שבאת לבקר אותה, מוטב מאוחר... ושוב בכי. חשבתי שאני הוזה. ריבונו של עולם! הרי כמעט פספסתי אותה. כיצד היו נראים חיי אילו לא נפרדתי ממנה בחיוך גדול. איזה נס היה לי שתפסתי את ההזדמנות ברגע האחרון ממש, מך השמים ריחמו עלי... על כך אמרו חז"ל: "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה". לעיתים ניתן להחמיץ , לפספס מצווה בשנייה, ולבכות על אובדנה בשארית החיים. אוי, כמה עלינו להיות ערניים שהמצווה לא תברח לנו ונפסידה.

כשישבתי שבעה ביום של בדיקת חמץ סיפרתי את הסיפור הנ"ל לידידותיי שבאו לנחמני. אחת הנשים התרגשה מאד וסיפרה בהקשר הנ"ל את הסיפור שהתרחש במשפחתם, הקשור בהחמצת מצווה. סבתא התארחה בביתם בשבת קודש. היא היתה אישה צעירה ומלאת חיות, בת שישים ושתים בסך הכל. לקראת סוף הסעודה היא ביקשה מבנה: "משה, תביא לי בבקשה את הברכון שלי עם האותיות מאירות העיניים, אני רוצה לברך עכשיו ברכת המזון". ומשה נענה: "בסדר גמור, אמא, אבל קודם נזמן ותברכי אחרי הזימון". סבתא התעקשה: "אבל אני רוצה לברך עכשיו!" והבן עונה: "אמא, אין בעיה, אנו עוד שתי דקות מזמנים ומיד תוכלי לברך, גם זה עכשיו...".
כעבור דקה נשמט ראשה של הסבתא ודום לב קטע את פתיל חייה, כרצון ההשגחה העליונה. כן, היא נפטרה ללא ברכת המזון... מה חבל!

אדון לוי, בעלי שליט"א ביקש להוסיף וורט יפה לסיום:
אנו אומרים בליל הסדר: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה". שבכל ימות השנה אנו גם מקיימים מצוות וגם מחמיצים מצוות, מפספסים אותם בגלל כל מיני תירוצים, דחיות וכו', אך הלילה הזה, ליל הסדר כולו מצה, אנו עסוקים רק במצוות, ולא מחמיצים אף מצווה.
מי ייתן וגם במשך כל השנה לא נחמיץ הזמנויות.