הידור התפילין

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 12 ספטמבר 2016
כמה חשוב להקפיד על תפילין מהודרות, שהתפילין הם בעצם מהלך חייו של האדם וכל שמהודרות יותר חייו של האדם מוצלחים יותר.
מסופר על אדם ירא שמים אשר שֵם שמים תמיד מתרונן על שפתותיו הטובות רבי חנן אהרוני, כולו אומר שירה ותפילה לאבינו שבמרומים. מרבה חסד, אהוד על כל סביבותיו, מבאי ביתם של רבנים חשובים בעיר, הפוקד תדיר, יומם ולילה את שיעורי התורה המגוונים הפרושים בשכונת מגוריו המעטירה. לא איש צעיר הוא ר' אהרוני, בהחלט לא. אומנם אין לו תאריך לידה מדויק בתעודת הזהות שלו, אך לדבריו הוא בהחלט חלף בגאון מעל משוכת גיל ה- שבעים וחמש. אשת חיל לימינו של אליקים חנן, זוהי כמובן הגב' מלכה הצדקת, אשר ידועה מזה עשרות שנים בפעולות החסד הנדירות שלה, עם כלות עניות ואלמנות קשות יום. היא אוזן קשבת, היא הגמ"ח, היא הכותל המערבי, היא לא נגזים האמא הגדולה של רבות מנשות העיר. ואיך לא, היא גם הבלנית הכי ותיקה, אשר דורות של נשים זכו לטיפולה ושרותיה האדיבים במאור פנים, ומתוך תחושה שכל אחת היא כמו בתה, ואף יותר מכך.

אך לא זכו בני הזוג אהרוני היקרים להיפקד בפרי בטן. אומנם לא נפקדו בני הזוג היקרים הללו אלא שלאורך עשרות שנות נישואיהם הם שימשו כמשפחת אומנה חמה ואוהבת לכמה עשרות ילדים אומללים שהגיעו אליהם בנסיבות טרגיות בדרך כלל. מלכה ואליקים חנן אהבו את החסד הזה, ומסרו נפשם על כל ילד וילדה כדי שהזמן בין כותלי ביתם יקסום להם, ויעניק להם כוחות ושאר רוח להמשך החיים. לעיתים הם שימשו כתחנת מעבר קצרה של חודשים ספורים, לעיתים של שנה שנתיים ולפעמים קצת יותר. והתנועה הדינאמית הזו, המתחדשת תמיד, האירה את ימיהם, והשכיחה מהם במידת מה את העובדה שהם בעצם חסרי ילדים משל עצמם. "כל המלמד את בן חברו תורה" היה נוהג אליקים חנן לצטט לאשתו "מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", ואנחנו מלכהל'ה משקיעים בהם המון. מלמדים אותם ברכות השחר, נוטלים להם ידיים, מברכים עמם ברכת המזון ועד כמה שידינו משגת אנחנו מגלים להם שיש אבא בשמים ושצריך להודות לו". מלכה היתה מנגבת דמעה מבלי שהוא יבחין בה, ולא אחת התפללה שהקב"ה ישלח לה שלושה מלאכים, כמו לשרה אמנו. שאחד מהם יבשר לה...

עד לפני עשר שנים עוד פקדו את ביתם אותם נערים שהתבגרו ואף הקימו משפחות אבל העשור האחרון, מה נאמר, היה דליל, והגעגועים למצהלותיהם של ילדים ניקרו בהם מפעם לפעם. מה נגיד. "תראי מלכל'ה, התבגרנו. אני מודה לקב"ה שנתן לנו לפחות את הזכות להאיר את חייהם של כאלה שלא ראו הרבה אור. אין לי טרוניה כלפיו, חלילה וחס שנותרנו די בודדים. אני מאמין ומקווה ששכרנו ישולם לנו לעתיד לבוא לטובה ולברכה" היה משנן אליקים חנן לאשתו, כדי לעודדה. אבל לאמיתו של דבר, הבדידות ממצהלות ילדים והשקט הכפוי הממושך העיבו על מצב רוחה של מלכהל'ה.

רב בית כנסת חדש הגיע לשכונת מגוריהם של הזוג אהרוני. הרב יונדב רצון, איש צעיר ונמרץ שמצא מהר מאד חן, בעיני המתפללים. הרב הצעיר ור' אהרוני הפכו מהר מאד לידידים טובים. אליקים חנן לא הפסיד שיעור אחד מזה שנתיים אצל הרב, וניהל איתו גם שיחות נפש. הרב רצון ידע לשמח ולהאיר את ימיו של היהודי הקשיש במילים חמות ומלטפות. בוקר אחד אחרי תפילת שחרית שאל הרב רצון את ר' אהרוני: "מתי לאחרונה בדקת את התפילין שלך?".  ר' אהרוני השתתק. "אינני זוכר אך הן נבדקו מספר פעמים, ונמצאו כשרות" הפטיר. "ממתי התפילין אצלך?".  "אני חושב שקיבלתי אותם לבר מצווה...". "כדאי שתבדוק" הציע הרב. במשך חצי שנה הפציר הרב רצון בידידו הקשיש, לבדוק את תפיליו. לבסוף הוא נעתר והפקיד את תפיליו בידי הרב. הרב רצון פתח אותם. הוציא את הפרשיות מן הבתים ושריקת התפעלות נפלטה מפיו. הן נראו כמו חדשות. האותיות? משורטטות מאירות מדוקדקות, ללא ספק נכתבו בידי סופר צדיק וירא שמים. הרב רצון היה המום. התפילין בני למעלה מ- 60 שנה, אך לא נס, "וספק אם יש סופר סת"ם בדורנו שיש לו כתב מדהים שכזה" הרהר בלבו. הרב רצון החל לקרוא את הפרשיות מילה אחר מילה כמונה מעות... וכשהגיע לתפילין של יד, כמעט נעתקה נשימתו "... והיה כי ישאלך מחר לאמר...". אבל המילה "בנך"... איננה!!! אחרי תפילת שחרית סימן הרב רצון לידידו היקר לגשת אליו. הוא פתח את הפרשייה והראה לו: "המילה 'בנך' לא נכתבה כאן מעולם... ולמרות הבדיקות שנעשו בעבר, חסרונה של המילה לא נתגלה". עיניו של אליקים חנן אהרוני נפערו לרווחה: "אינני מאמין למראה עיני... עכשיו אני מבין מדוע מעולם לא היה לי בן שישאל אותי "והיה כי ישאלך מחר בנך" ריבונו של עולם. כבוד הרב, האם לא הנחתי מעולם תפילין שהרי אלו פסולות?". הרב רצון ליטף את ידיו של ידידו ואמר: "ניתן לסמוך על דעת הבן איש חי, שמי שהניח תפילין פסולות בשוגג יצא ידי חובתו... אני מזמין לך זוג חדש ומהודר, הכל לטובה".

בשעה שמונה בערב נשמעה דפיקה על דלת ביתם של אליקים חנן ומלכה אהרוני. בפתח ניצבו הרב יונדב רצון ולידו רעייתו מזל, עם שני בניה התאומים בני השלוש אריאל ואבישי, ובידיה התינוק בן שלושת החודשים, נתן רועי. מלכה אהרוני הכניסה אותם פנימה במאור פנים, הושיבה אותם בסלון והגישה להם שתיה קלה וממתק לילדים. "באנו לשמח את בעלך היקר" אמר הרב רצון "הוא עבר חוויה לא קלה היום". לפתע קמה ממקומה האורחת מזל רצון שפשפה את עיניה וכמעט שצעקה: "את מלכהל'ה נכון?". "כן" השיבה מלכה קצת מבוהלת. "אני מזי הבת של הנגר... את לא זוכרת אותי? אוי כמה שאני אוהבת אותך... כמה שהייתם טובים אלי...". "את מזל? הבת של הנגר, הו כמה שגדלת מתוקה שלי!!!" התרגשה מלכהל'ה וחיבוק חם ארוך וממושך עם המון דמעות ונשיקות בין שתי נשים, חיבר אותן על ציר החיים המפריד בין שתי נקודות שמרחקו כ- 25 שנה. מזל התייתמה מאמה בהיותה בת שש שנים, ואביה אביגדור הנגר איבד רצון לחיות. היתומים פוזרו, ובמשך שלוש שנים מזל התחנכה בביתם של מלכה ואליקים חנן אהרוני, שם היא ספגה הרבה אמונה ויראת שמים, שליוו אותה במשך שנים לא קלות שעברה. "מלכהל'ה יקרה, אני רוצה לבקש ממך בקשה קטנה". "בשמחה מזל..." "את יודעת שאני יתומה מגיל שש, ואבא שלי נפטר גם הוא לפני חמש עשרה שנה, לבעלי יש אבא חולני בעיר רחוקה, עכשיו אנחנו שכנות, אולי תרצי להיות קצת סבתא לילדים שלי...?. "מאד רוצה... מאד רוצה" חייכה מלכה אהרוני והרגישה כאילו משמים שמעו את תפילותיה.
נכון ש"בנך" נעלם מן התפילין של בעלה, אבל כשהקב"ה רוצה, הוא שולח בן, או שלושה בנים לפתחנו, אפילו מקצה העולם.