כתיבה טובה

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 01 אוגוסט 2016
סמינר רוחני היינו מעצמה גדולה לחזרה בתשובה, גם לאותו בחור צעיר מתל אביב שכל חייו היו בחוסר אמינות לאנשים חילוניים וביותר לחרדים בסופו של דבר מצא את עצמו בשבת קודש בסמינר.
שחר בן קשת היה ילד צפון תל אביבי מלא ספיקות. הוא אף פעם לא החליט בשביל עצמו בצורה משכנעת מה עדיף לו עכשיו. לאכול, או לשחק בחצר עם החברים. לישון או לקרוא ספר. לטפס על עץ או לשמוע מוסיקה. הספיקות הללו רדפו אותו יומם ולילה ולא נתנו לו מנוחה. גם כשהוא החליט לבחור באיזה כוון, הוא תמיד חש שהוא מפסיד בכוון האחר. כל הזמן הוא חי בתחושה של רגל פה רגל שם, וחייו נעו סביב הציר המתנדנד של "מה כדאי? ימין או שמאל, למעלה או למטה, עכשיו או אחר כך?". למותר לציין, ששחר בן קשת היה טיפוס חשדן נירגן ומקטר מקצועי, שתמיד חשב שמרמים אותו, גונבים לו, ולא נותנים לו את מלוא זכויותיו. במילים אחרות הוא לא האמין באף בן אדם כולל ההורים שלו, שניסו לייצבו, אך לא הועיל. עם השנים הוא הפך לנער כזה, לבחור כזה, לחייל כזה, שלא קנה לעצמו אוהדים וידידים. מכריו הגדירו אותו מעת לעת כ"זאב בודד אבל בלתי ניסבל".

האמת ניתנת להיאמר שכמעט מכל מגעיו עם בני אדם, הוא תמיד מצא בהם את הסדק של אי האמינות שמילה אצלם זו לא מילה. ברקורד שלו היו רשומות עשרות רבות של אכזבות מבני אדם גדולים כקטנים, בעלי מעמד וחסרי מעמד. היה מי שאמר בצחוק או ברצינות, ש"שחר בן קשת איננו מאמין לחדשות הטריות שברדיו ולא לכותרות העיתונים, והוא לא מאמין לזאת מתוך ניסיונו המר עם שקרנים". בדחנים יותר קיצוניים טענו ששחר בן קשת אפילו לא מאמין לתאריך שבשעון שלו.

נו, נו, אם בן קשת מיודענו לא סבל את סביבתו הקרובה, לא מוגזם יהיה לומר שדתיים בכלל וחרדים בפרט, הוא לא סבל ולא האמין למילה וחצי מילה של הרבנים שלהם, אותם היה שומע מעת לעת בתוכניות המלל השונות. לא אחת היה מהרהר בליבו ועושה קל וחומר, "אם ידידי החילוניים הם חסרי אמינות ונטולי מוסר ודרך ארץ, החרדים על אחת וכמה" זאת משום שבן קשת הצפון תל אביבי למד להכיר את החרדים דרך עיתון "הארץ", מתוכניות הרדיו של "קול ישראל" והטלוויזיה הישראלית, ואם אלו היו מוריו לעולם החרדי, אין פלא שלא יוכל לעולם למצוא תשובה לריחוק שלו מהחרדים. אז החילונים שרלטנים, אבל החרדים עוד יותר.

הנה הצגנו לכם את התזה השורשית של שחר בן קשת בן השלושים, רווק מושבע המעביר את חייו בין משרדו בבנק לבין אמצעי התקשורת וכלה בכמה ספרי הרפתקאות לעת לילה. עד שיום אחד התקבל לעבודה בבנק ניסים שרעבי חוזר בתשובה צעיר, שעיקר עבודתו עשה בארכיון, אבל היה עולה ויורד בין הקומות להביא ולקחת מסמכים נצרכים. הדמות החרדית של שרעבי, עוררה בבן קשת תחושת ריחוק מצד אחד  אבל סקרנות מצד שני. בוקר אחד נכנס שרעבי למשרדו של בן קשת והנחית עליו שני תיקים לעיון, כדי שיעביר מסקנותיו למנהל הסניף. אחרי החלפה של כמה מילות נימוס, אמר שרעבי לבן קשת שהתחיל לחקור אותו ולהתעניין ולחטט: "תשמע חבוב, אני איש פשוט, חזרתי בתשובה לפני שנתיים. אני אין לי זמן להתחיל לשכנע אותך שיש בורא לעולם, וכל מיני פילוסופיה. אני מאמין שיש וחלאס, אבל יש לי בת דודה שהיא יעני אינטליגנטית כמוך והלכה לסמינר של חוזרים בתשובה וחזרה לנו עם כיסוי ראש". הנאיביות הפשטנית של שרעבי כבשה את שחר בן קשת. משהו בצלילי קולו שידר אמינות, וזה צליל שבן קשת לא כל כך הכיר. "טוב תן לי את מספר הטלפון של בת הדודה שלך, אני רוצה לשוחח איתה... הלכה חילונית חזרה דוסית, מעניין...".

הדסה צורן סיפרה בנימוס למר בן קשת על הסמינר, וסקרנות משופעת בספיקות החלה לנקר בפקיד הבנק שסבל מחוסר אמון כלפי כל מי ומה שזז, אבל גם הדסה צורן, נשמעה לו משום מה אמינה ומדברת לעניין, כמובן הכל בערבון מוגבל. בן קשת חייג, ושבועיים אחר כך מצאו אותו בסמינר "ערכים". שחר בן קשת סקר את לובי המלון. הרבה חילוניים, פה ושם כמה חרדים, "מעניין" הרהר "מה הם כבר יכולים למכור לי שאני לא יודע. אבל אני לא טיפש אני אכניס אותם למלכודות של חוסר האמינות שמאפיין חרדים... הם כולם תיאטרון אחד גדול" ציקצק בתוך הגיונות ליבו. ההרצאות היו מעניינות, אבל לא הזיזו את לבו האטום של שחר בן קשת. ההוכחות על נבואות שהתגשמו, צפנים טמירים החבויים בתורה, לא עשו עליו שום רושם. "הם פשוט מאחזי עיניים המרצים החרדים. אני לא הולך לבדוק אותם, אבל אני לא קונה מהם שום הוכחה. הם קוסמים, אבל אני ילד גדול ויודע היטב שאני בקרקס". וכל המסרים הללו עברו מעל ראשו של פקיד הבנק הצעיר שספר את הדקות עד לסיום הסמינר במוצאי שבת קודש.

ליל שבת, אחרי הסעודה באולם "דקל" הרצאה עם הרב שמעון גורדון. שחר בן קשת הסקפטי הטוטלי התיישב בשורה השלישית. נושא ההרצאה: "יום השבת בחיי המשפחה". הרב גורדון איש עדין נפש ואציל מידות. כישרונו כמרצה היה להעביר בלשון צחה ומרתקת את מדרשי חז"ל בשילוב הלכות שבת פשוטות עם רעיונות של שלום בית. למרות השעה המאוחרת משתתפי הסמינר היו מרותקים. שחר בן קשת גילה ענין במדרשים, הוציא את פנקסו מכיסו, שלף עט מארנקו, והחל לרשום ראשי פרקים. הרב גורדון קלט אותו והביט בו בעיני תכלת מלטפות: "מכובדי, היום שבת, ואחת מן המלאכות האסורות היא כתיבה. אבקשך לא לכתוב את הרצאתי...". שחר הניח את העט, אך גיחך בינו לבין עצמו "הרב הזה משחק אותה צדיק, אני אכניס אותו לפינה...". דקה אחר כך שוב אחז שחר בעט והמשיך לרשום. "ידידי היקר, שבת היום! ביקשתי ממך וזו הפעם השנייה, לא לכתוב. אם תמשיך בכתיבה אאלץ לסיים את ההרצאה בטרם עת וחבל. אני מוכן לחזור בפניך על עקרי הרצאתי במוצאי שבת ואז תוכל לתעד את הדברים".

הו, הו, שחר בן קשת התחיל לגלות עניין בסצינה הנוכחית. עימות בלתי נמנע עם הרב גורדון - זה האתגר. הוא כבר יוציא אותו מכליו, ויוכיח לכל הקהל מה פרצופו האמיתי של הרב. הוא החזיר העט לכיסו.
... ושוב דקה אחר כך, שלף בן קשת את עטו והתחיל שוב לרשום. הרב גורדון עצר את שטף דיבורו, סגר את הספר שלפניו ואמר "קהל קדוש תסלחו לי אבל אני מסיים ברגע זה את הרצאתי. אינני מוכן שיהודי וכל יהודי באשר הוא, יחלל שבת בגללי. זה עוון נורא שאינני מוכן שיוטל על כתפי. תבינו אותי, אני אוהב את היהודי הזה ואינני רוצה שיגרם לו נזק. שוב, אני מבקש את סליחתכם".

הרב גורדון פנה בהליכה מהירה לכוון פתח היציאה מן האולם. קולות מחאה נשמעו וטרוניות רבות הופנו לעברו של בן קשת.
"הרב גורדון!" צעק שחר בן קשת. "חכה רגע". הרב נעצר והיפנה ראשו לעבר בן קשת. הקהל השתתק.
"כבוד הרב, סליחה. צר לי שפגעתי בך. ממש הרגע, נכנסה האמונה התמימה כמו חץ לליבי. הייתי בטוח שאתה לא רציני בהערותיך כלפי. חשבתי שתבליג על הכתיבה שלי, כי שבת היא עוד יום בשבוע, נדמה היה לי שהכל כאן הצגה אחת גדולה. אבל כשאני שומע ורואה שהשבת כל כך קדושה בשבילך, ואילו אני יהודי פשוט, חוטא, עוד יותר חשוב בשבילך... אז אני מאמין לכל התורה כולה. הרגע למדתי ממך שיש באמת מושג של "אהבת ישראל" כשאמרת "אני אוהב את היהודי הזה", זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שיש מישהו בעולם שאוהב אותי ואל תשאל אותי למה ומדוע...".

הרב גורדון לא שאל למה ומדוע, הוא ניגש לשחר בן קשת, חיבק אותו בחום רב, ולחש על אוזנו: "אתה יהודי גדול... אנחנו עוד ניפגש". וההרצאה המרתקת נמשכה עמוק עמוק לתוך ליל שבת שופע מלאכים מזמורים וניחוחות. בן קשת עצמו, נמתח כמו חץ אימתני על המיתר של הסמינר, והגביה עוף כאחד הנשרים הגדולים.