אני שמוליק מחיפה

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 25 יולי 2016
לפעמים אנחנו חושבים שמעשים קטנים שאנחנו עושים אין בהם משמעויות. אבל מסיפור זה נלמד שאפילו דברים קטנים יש להם השלכות לעולמות גדולים של הקמת התורה.
שמו של ראש ישיבת "חומות התורה" הרב אברהם יעקבי הלך לפניו לשם ולתהילה. באמת  בלי עין רעה. חידושיו וספריו הרבים על הש"ס קנו להם שם מצוין אצל הצורבים הצעירים וראשי הישיבות בארץ ובעולם. מעבר לקצב לימודו ולהרבצת התורה שלו, הוא היה פעיל נמרץ כדי להרחיב את פעילותה של אגודת "משננים בדבקות" שנשאה דגל של הספקי לימוד ומצד שני הספרי חזרות על הנלמד.

לזכותו של הרב יעקבי ייאמר, שהוא לא עשה שום מאמץ כדי להאדיר ולפרסם את שמו. הענווה היתה בהחלט עמוד יציב באישיותו העדינה, אלא שכאשר הקב"ה רוצה, אז גם מעיין קטן ומזרזף במדבר מסוגל להפוך לנהר אדיר ממדים השוטף ערים וכפרים, עמקים והרים.  אף אחד לא ספר את מספר הסיומים של הש"ס שעשה ראש הישיבה, הוא לא עשה מזה עניין גדול. כל מכיריו העריכו עד למאד את הליכותיו הפשוטות, לא מחזיק טובה לעצמו. חבריו לכולל האברכים שבעיירה הדרומית בו למד לפני עשרים שנה, לא האמינו למראה ולמשמע התאוצה הרוחנית שלו. עד גיל שלושים היה האברך אברהם יעקבי  אחד מן המניין. לא בולט, לא מיוחד, לא מזהיר, ובקושי סיים כמה מסכתות. הם זוכרים שלפתע עטו פניו ארשת של רצינות, הוא החל לשקוד על תלמודו ושנתיים אחר כך קם ונסע לירושלים עיר הקודש ומשם היתה קצרה הדרך הסלולה שלו ליישר קו עם כמה מגדולי הדור שהעריצוהו בכתב ובעל פה.

באחד הימים לפני חג הפסח, הבחינו תלמידי ישיבת "חומות התורה", כי פני רבם אינם כתמול-שלשום. עננה של צער ותוגה ריחפה מעל ראשו. הוא מסר את השיעור היומי באותה נמרצות ופלפול מוכרים, אבל למרות הכל, ניכר היה שהרב יעקבי איבד משהו משמחת-החיים שלו. "תלמידי היקרים, תלמידי האהובים, הרשו לי לומר לכם כמה מילים מן הלב... בעצם..." הרב יעקבי ניגב את מצחו המיוזע במטפחת נייר לבנה, ולפתע הבחינו תלמידיו כי ראש הישיבה בוכה חרישית. "היום בערב אני נוסע לניחום אבלים בצפון, לחיפה. אדם מאד יקר ללבי, צדיק ותלמיד חכם הלך לעולמו בטרם עת ממחלה קשה. אשמח אם יהיו כאלה שיצטרפו אלי דאגתי לאוטובוס שיסיע אותנו לשם... אני לא מכריח אף אחד... אני על כל פנים לא אהיה בישיבה בסדר שלישי. תסלחו לי".
ומי רואה את רבו יוצא, והוא איננו יוצא?

למותר לציין כי נדירות הן הפעמים בהן הרב יעקבי החסיר סדר בישיבה, אך הפעם הרגישו הבחורים, כי רבם האהוב מצוי בסערה רגשית גדולה ואם הוא מעמיד אוטובוס לרשותם כדי לנסוע לחיפה לנחם אבלים, אין זאת כי מדובר בעניין חשוב מאד ללבו. והם עלו כולם, כל תלמידי הישיבה הגדולה עלו בשעה תשע בערב לאוטובוס, והפליגו צפונה. ראש הישיבה לא הזכיר במילה או ברמז את מי הם הולכים לנחם, ומדוע. מודעת אבל ענקית קידמה את פני הנכנסים לבניין המיושן והמתקלף ברחוב נינווה עשרים ואחד, בשכונה המקומטת והבלה מזוקן בחיפה.

"בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירתו בדמי ימיו, של הרב הגאון הצדיק והענו שמואל בן שיר זצ"ל, ראש מוסדות התורה "שירת הים". תלמידי ישיבת "חומות התורה" מעולם לא שמעו על הרב בן שיר ז"ל. ראש הישיבה מעולם לא הזכירו, אבל כאן בחיפה הוא דמות חשובה ומופלאה.
כניסתו של הרב אברהם יעקבי לבית האבלים, עוררה התרגשות רבה. הוריו, אחיו ובניו הקטנים של הנפטר שהלך לעולמו בגיל  שלושים ושש, הביטו בתלמיד החכם ששמו הלך לפניו בכל הארץ, ולא הסתירו התרגשותם מן העובדה שבא לנחמם. בנם ז"ל הרב שמואל בן שיר, מעולם לא ציין בפניהם שיש לו קשר עם אחד מחכמי הדור. "מן השמים תנוחמו". הרב יעקבי התיישב מול האבלים בפנים קודרות ועיניו דומעות. עשרות תלמידיו הצטופפו סביבו ממתינים למוצא פיו. דקות ארוכות נמשכה השתיקה, וכידוע אין המנחמים רשאים לפצות פיהם אלא אם כן רמזו להם על כך האבלים.
"נודה לרב אם יואיל לספר לנו האם הכיר את בני שמואל...?" ביקש אביו הקשיש של הרב בן שיר. הרב יעקבי קם על רגליו הביט באבלים, היפנה מבטו לעבר תלמידיו ופתח בדבריו.

"כולנו מכירים היטב את הרגע מרטיט הלבבות, רגע שבו הביא רבי עקיבא  מגדולי התנאים  את תמצית ההערכה והאהבה שלו לאשתו הדגולה רחל בת כלבא שבוע, שוויתרה על חיי עושר וכבוד העיקר להינשא לרועה צאן, שיש לו מידה מופלגת של צניעות. אותה רחל סבלה רעב ומחסור, בדידות ארוכה של עשרים וארבע  שנים העיקר שבעלה יעסוק בתורה ללא דאגות. השקעה כדאית, הוא יצא לשם איש פשוט והמוני, וחזר גדול הדור מלווה בעשרים וארבע אלף תלמידים. וכשהגיע לאחר יצאה אשתו לפניו דחפו אותה תלמידיו והרחיקו אותה מרבם. פנה אליהם רבי עקיבא ואומר: "הניחוה! שלי ושלכם שלה הוא". מילים שחוצבות רקיעים של יראת שמים והכרת הטוב. זאת האישה הגדולה הזו, שאלמלא היא לא היה בי תורה, לא היה בי יראת שמים, לא הייתי זוכה להעמיד את התורה שבעל פה על תילה... "שלי ושלכם שלה הוא". רבי עקיבא מבקש מתלמידיו, אנא התבטלו אליה היא גדולה ממני".

הרב יעקבי השתתק. הדממה פילחה את האוויר. לאן הוא חותר, על מה הוא מדבר. תלמידיו היו מרותקים, האבלים הביטו בעיניים סקרניות.
"אחי היקרים משפחת בן שיר. לפני כעשרים שנה נסעתי באוטובוס המוביל מבני-ברק לירושלים. והתקופה היתה בין הזמנים שבין ניסן לאייר. הייתי אז אברך פשוט כבן שלושים מטופל בארבעה תינוקות וללא יומרות גדולות. התיישבתי סמוך לחלון באחד הספסלים, ובידי עיתון חרדי. עלעלתי בו. תחנה אחר כך עלה בחור צעיר ומאיר עיניים. הוא התיישב סמוך לידי ובידו גמרא מסכת נדרים. הוא פתח אותה והחל ללמוד ולשנן. הבטתי בו משתאה. מבני ברק ועד ירושלים מהלך שעה לערך הוא לא פסק מללמוד. כולו מרוכז, לא מביט על הנוף, לא מי עולה, לא מי יורד, הוא והגמרא. כמה דקות לפני התחנה הסופית בירושלים, נגעתי קלות בכתפו וסימנתי לו שיענה לי. תסלח לי. שאלתי, מי אתה. הוא חייך לעברי והשיב בביישנות "אני שמוליק מחיפה". לא הרפיתי ושאלתי: שמוליק, אני שם לב שאתה ממש מוסר נפש על לימוד התורה... "כן. עד כמה שביכולתי" השיב שמוליק "הצטרפתי לאירגון "משננים בדבקות" ומאז שהצטרפתי, ברוך השם זכיתי ללמוד ולשנן היטב היטב תשע מאות דפי גמרא". כך הוא אמר ואני השתנקתי במבוכה. שמואל שלכם היה אז בן שש עשרה ואילו אני אברך בן שלושים שבקושי סיים כמה מסכתות, ובטח לא בשינון רב. באותן שניות של שיחה עם שמואל ז"ל, חשתי שאני מקבל על עצמי עול מלכות שמים, שאני חוזר בתשובה ומקבל על עצמי ללמוד תורה בדבקות לפחות כמו שמואל שלכם. השיחה שלנו הסתיימה בתחנה המרכזית. לחצנו ידיים בחום רב, ושמואל איחל לי "יישר כח על רצונך להצטרף לסדר הלימוד של "משננים בדבקות". אשמח לשמוע שתסיים את הש"ס כולו". כך איחל לי שמואל ונעלם לו.

מאז משפחת בן שיר עברו כאמור עשרים שנה. הצטרפתי לארגון צרפתי את אחי ואת חברי האברכים והקמתי סניף של הארגון בדרום. ומעבר לזאת נכנסתי לשגרת לימוד, כמו שמואל שלכם. יש היום הרבה גדולי תורה ותלמידי חכמים שמעריכים את ספרי וחידושי, יש אלפי תלמידים ששותים את דברי בצמא... היום בבוקר הבחנתי בעמוד הראשון בכתבה קטנה "הרב שמואל בן שיר זצ"ל". הבטתי בתמונה שבסמוך וזיהיתי את אותו נער חביב, שנראה כבר כמו רב גדול. יושבים שבעה בחיפה. הייתי בטוח שזה השמואל שלי, ולא טעיתי. זה השמוליק שלי, שעליו אני יכול לומר עם לב נקי ואוהב "שלי ושלכם תלמידי, שלו הוא".
"כמה חשוב קהל קדוש לדעת שלפעמים  אפילו בחור צעיר יכול להקים עולם של תורה ע"י מסירות נפש שכולה אומרת צניעות, כמו הרב שמואל בן שיר ז"ל, שלא רק זיכה אותי, אלא עוד רבים במוסדות התורה שהקים והרביץ בהם תורה".