מה רשום בפנקס

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 30 מאי 2016
הרבה פעמים אנחנו דואגים לאנשים ברוחניות אבל לפעמים אנו שוכחים שאנשים צריכים את העזרה דוקא בגשמיות.
מקצוע תובעני הוא המלמדות. לא פשוט, כלל לא פשוט למלא את חלל המלמד הקלאסי, המושלם, זה שכל חייו צריכים להיות סובבים סביב אותם עוללים ויונקים שובבים, המכעיסים ולעיתים מתחצפים במשובת נעורים שאין ילד בעולם שלא פעל בה.
"צריך עצבים של פלדה, לעמוד מול כיתה חמש או שש שעות מדי יום, לשמור על איפוק ולהקרין אהבה לכל ילד בדיוק במינון שהוא זקוק לו", אומרים מעת לעת מלמדים ותיקים עטורי ניסיון, שבלשון מליצה ניתן לומר, שהם אפילו "מלומדי קרבות".

אחריות כבדה רובצת כריחיים על צווארם. וכבר היו ציניקנים בדורנו הטוענים, ובצדק רב, כי נהג או רופא לא אחראי פוגע בגופות בני אדם, אבל מלמד חסר רגישות פוגע ורומס נשמות טהורות, ואין כאן המקום להכביר במילים, כי עוול בנשמה חמור לאין ערוך מפצעי גוף או בניתוח לא מוצלח. חז"ל החמירו בתובענות שלהם מן המלמד. עד כדי כך, שאם הוא אינו הולך לישון בזמן ואינו מכין ומשנן את החומר הנלמד, הוא בבחינת "עושה מלאכת השם רמיה". ישמור אלוקים. ללא ספק, עיסוק במקצוע עצום ונורא זה דורש ישוב דעת ורצינות ותפילה בכל יום מקירות הלב, כדי לעמוד במינימום ההכרחי.

להלן סיפור שהגיע לאוזני פה אחר פה, מפיו של אחד מיקירי קרתא של ירושלים, אך מתוך אחריות אינני חושף לעולם את שמות הגיבורים כדי שחלילה במקרה של אי – דיוקים, לא תהיה טרוניה כזו או אחרת. והימים, ימי תחילת המאה הקודמת.
לא קלים היו חייו של הרב מנדל קרביץ, שעלה ארצה מווילנא המעטירה ותקע ילד בירושלים. המחסור במזון נתן אותותיו, העניות שלטה בכל, הבתים היו עלובים ודולפים, הבגדים בלוים, אבל שמחת החיים הירושלמית – התוססת, זו שיונקת עצמה ממבועי החוכמה והיראה עוד מימי בית המקדש הראשון שלטה במרחב. כולם היו בעצם עניים, כך שקינאה לא היתה הצד החזק של תושבי העיר, אלה שבין החומות ואלה שמחוצה לה.

הרב קרביץ לא היה איש צעיר, וכבר היה מטופל אז בשמונה זאטוטים שופעי מרץ בלתי נדלה, והאיש היקר הזה חיפש מלאכת כפיים כדי להביא פת לחם לעולליו. אחד מגדולי רבני ירושלים שתהה על קנקנו, המליץ בפניו בחום רב לגשת להנהלת תלמוד תורה "שונה הלכות" ולנסות להתקבל כמלמד. מנהל הת"ת הרב אברהם מנקין, לא היה צריך יותר מעשר שניות כדי לקלוט שיש לרב קרביץ נשמה עדינה, חוכמה ועיניים בורקות מיראת שמים ומאהבת ישראל. אחרי דקה או שתיים התבשר הרב קרביץ: "התקבלת".
ומאז, במשך שני עשורים ברציפות עסק במלאכת הקודש הזו – מלמד בסילודין ובמסירות נפש ממש. הוא אהב את חניכיו, וליווה אותם צעד אחר צעד מגן הילדים ועד נישואיהם. מלטף, מעודד, דוחף ומכניס אמונה ויראת שמים כמעט בכל משפט או מילה היוצאים מפיו. אך טבעי הדבר שאחרי שני עשורים גדושים בחינוך טהור ובמסירות נפש, ייקרא הרב מנדל חיים קרביץ לחדר המנהל וישמע ממנו בשורה, כן בשורה טובה. "הרב קרביץ ידידי הותיק והאהוב", פתח המנהל מנקין את השיחה, "נער הייתי, וגם זקנתי, ועתה על פי דעת רבותי עלי לפנות את כס המנהל לצעיר ולטוב ולמוכשר ממני. האמן לי ידידי, לא התלבטתי רבות, ברור היה לי כשמש בצהריים, כי אתה ורק אתה ראוי ומתאים להיכנס בדלת הקדמית לתפקיד חשוב זה. שא ברכה ידידי".

דמו של הרב קרביץ נפל לרגליו, וחיוורון עז אחז בפניו. "אם עד עתה הייתי אחראי לטיפוחם ולגידולם של עשרים תינוקות של בית רבן, מעתה מוטל עלי עול של למעלה משלוש מאות תינוקות קדושים וטהורים". וזאת למודעי, כי בעבר חשו מנהלי הת"תים כי האדמה בוערת תחת רגליהם ואין זה רק תפקיד של כבוד ומעמד, אלא מגדלור מאיר בחשכת לילה של ים סוער שבו אוניות חושבות להישבר ולהיטרף. הרב מנדל קרביץ לקח את התפקיד, על פי אמות המידה של צדיק אמיתי שזכה לגילוי אליהו. בשיא הנישגבות והאחריות.
"מדוע אבא שלך מסתובב עם פנקס בכיסו, מדוע הוא מציץ מן החלונות מביט מן החרכים ורושם... אני חושש שהוא רושם את מעשינו הלא טובים?" "אינני יודע, אף פעם לא הצצתי בפנקסו של אבא". שיחה זו התנהלה בין אחד מתלמידי מ"מ "שונה הלכות" לבין אליעזר שלום קרביץ, בן הזקונים של המנהל, הלומד בכיתה ו'. "אבא שלך רושם אותנו בפנקס ומספר להורים שלנו על מעשי הקונדס שלנו..." "קיטרו חבריו של אליעזר שלום, "אנו מבקשים ממך שתציץ בפנקסו של אביך, תספר לנו מה הוא מתעד שם", ביקשו החברים.

אכן כך, מעבר למבחנים ולמעורבות הפעילה שלו בחיי הרוח של תלמידיו, היה עסוק הרב קרביץ בעיון וברישום בפנקסו הקטן. בהפסקה הגדולה היו רואים אותו במרומי הקומה השניה, ומשם מעבר למעקה המרפסת צופה על תלמידיו המשתובבים להם בכדור או בגולות, שולף את פנקסו הקטן ורושם ורושם... אליעזר שלום היה ילד מחונך כראוי, הוא ידע שהוצאת הפנקס מכיס המעיל של אבא היה מעשה חמור מאין דוגמתו, המעיד על חוסר דרך ארץ, אולם הסקרנות הטבעית קיננה בו. הוא לא העלה על דעתו להציץ בפנקס בדרך לא נאותה, אך ההפצרות, היו הפצרות שיגעו אותו. לא היה יום שלא נתבקש ונתבע: "נו, כמה אפשר לבקש ממך, תציץ בפנקס ותספר לנו מה אביך כותב..." עד כדי כך, שבלילות הוא היה חולם שהפנקס של אביו מעופף לו בשמי מרומים, נוחת על הכיסא הסמוך למיטתו, אך דפיו סגורים. גם בחלומו לא העז אלעזר שלום להציץ בפנקס.
בימים שבין פורים לפסח התרחש הבלתי יאמן. אלעזר שלום קרביץ חזר בשש בערב מן הת"ת, נכנס לביתו, הניח את התיק בכניסה למטבח ופנה לפינת האוכל. מעילו של אביו היה תלוי על הקולב הקטן ועל השולחן מונח פנקסו של אבא פ-ת-ו-ח. עוד מרחוק הבחין בשני דפים מלאים בכתב ידו. הסקרנות בערב בו הפעם יותר מתמיד. הוא שכנע את עצמו שהפעם הוא איננו עובר עבירה, שכן הוא לא שלף את הפנקס מהכיס אלא שכנראה מן שמים זיכו אותו לקרוא. והוא קרא...

"למושיק טולדנו יש חולצה קרועה זה היום השלישי שהוא לבוש בה... לאברום רודלבום יש נעליים קרועות... שימעל'ה כהן מכיתה ח' לא הביא היום פרוסת לחם – לבדוק. לדבר עם הגביר מנדבלאום לגבי רכישת חולצות, נעלים וכמות של לחמים... לתלמידנו". "המחנך הרב בידרמן שקוע בחובות כבדים, לבדוק גמ"ח עבורו". אלעזר חיים דפדף קלות בפנקסו של אביו הגדול וקרא דף אחר דף בזריזות שמלאים בעזרה לשני בגשמיות.
למותר לציין, כי לאחר פטירתו של הרב מנדל חיים קרביץ מן הנוף הירושלמי, נפער חלל עצום שעד היום אין מי שמסוגל למלא. לכל הפחות נותרו כמה ספרים והספדים ודור הולך ופוחת של תלמידים, שזוכרים מחנך דגול שדאג לחולצה ולנעל לא פחות מלהישגים הלימודיים.
אבא לא ביקש להיקבר עם הפנקסים שלו, אבל אין לנו ספק שהם מליצי יושר עבורו בעולם העליון", הספידוהו בניו.