שכר ברכת המזון

מאת:  הרב שלמה לוינשטיין
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 22 פברואר 2016
סיפור מרתק המראה לנו עד כמה הקב"ה דואג לפרנס בכבוד את מי שמקפיד על ברכת המזון.
היה לנו שכן ברחוב "מלאכי" בירושלים, יהודי פשוט ורגיל אך מיוחד בהנהגה אחת. הוא היה מקפיד בצורה שלא רואים אותה כמעט ב"ברכת המזון" היהודי היה מברך מתוך ברכון מילה במילה בכוונה עצומה עד שהברכה היתה ארוכת לו קרוב לחצי שעה. בכל ימות השנה לא היינו יכולים לשים לב לדבר אבל בחג הסוכות שכל השכנים ישבו בסכותיהם אשר בחצר הבניין, שמעו אותו ממתיק את ברכת המזון המיוחד שלו. הדבר הפליא את כולם, כיוון שאיש לא הכירו בהנהגה מעין זו בשאר המצוות. ומה שונה אצלו ברכת המזון? אחד השכנים שלא יכול היה לכבוש את סקרנותו נכנס אל השכן וביקש הסבר להנהגה המיוחדת הזו. היהודי נענה לו וספר בהתרגשות:

נולדתי בפולין לפני המלחמה, וגרתי שם בעיירה קטנה. יום אחד שכבר התקרבתי לגיל בר מצווה. הוגיע המלמד לילדי הכיתה כי בעוד ימים ספורים נעמוד למבחן לפני רבה של לובלין, רבי מאיר שפירא זצ"ל וכדאי שנתכונן היטב. המבחן התקיים, ולאחר שעמלנו היטב הצלחנו להרשים את הרב בידיעותינו המופלאות. רבי מאיר שהתרגש מהידע של בני הכיתה אמר לנו, מגיעה לכם מתנה גדולה ועצומה, ואני עומד לתת לכם אותה עכשיו. הרב פתח את ספר החינוך והחל לקרוא לפנינו: "כך מקובל אני מרבותי. ישמרם קל שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו" רבי מאיר חזר על המשפט שוב ושוב, הנה לכם מתנה נפלאה. אני נותן לכם כאן הבטחה לפרנסה כל החיים, כדאי שתקבלו על עצמם ילדים מהיום והלאה לברך ברכת המזון בכוונה ותקוים בכם ההבטחה.  ילדים רבים קבלו על עצמם להקפיד באמירת ברכת המזון מתוך סדור בכוונה כדברי החינוך "אף אני" המשיך השכן לספר קבלתי על עצמי ועמדתי בדבר יום יום ללא פשרות כך במשך כמה שנים.

כשאר עננים שחורים העיבו מעל שמי אירופה. והגרמנים ימ"ש פלשו לפולין הם הגיעו גם לעיירה שלנו כדי לאסוף את היהודים לסלקציות הידועות לשמצה ומשם להשמדה רחמנא ליצלן. הייתי אז נער צעיר כבן שלש עשרה כשיום אחד כינסו אותנו בכיכר העיירה. הגרמנים העמידו קרשים בצורת האות ר' בגובה מסויים, וכל נער היה צריך לעמוד לידו ולמדוד את גובהו. מי שהגיע לגובה הקרש עבר ימינה ומי שלא נשלח שמאלה – למשלוח תאי הגזים. התקרבתי לקרש ונעמדתי בכל כוחי על קצות אצבעותי ובקושי רב הגעתי לראש הקרש. בחסדי השם נשלחתי ימינה. אז החלה סלקציה שניה. עמדנו בתור וכל אחד מאתנו נשאל למלאכת ידו וליכולותיו המקצועיות אשר יוכלו לשרת את העם הגרמני. לא ידעתי למה בחור צעיר כמוני שלא שלח ידו בשום מלאכה יוכל להציע את עצמו... אך למי שלא היה מה להציע נשלח חזרה לצד השמאלי... בעודי מתחבט מה לומר, פנה אלי אדם מבוגר שעמד בתור מאחורי ואמר לי: תאמר שאתה טבח מקצועי מזה שנים ואני עבדתי כעוזר שלך במטבח!

כשהגיע תורי והגרמני ימ"ש הסתכל בי, בחור נמוך קומה, הוא התפלא כמובן איך הגעתי למקום הזה, אך בכל זאת שאלני על המומחיות שלי, עניתי לו בבטחה שאני טבח כמה שנים. וה"עוזר  שלי" נמצא כאן מאחורי. נשלחתי יחד עם אותי יהודי לאחד המטבחים של הצבא הגרמני, והחילונו במלאכת הבישול. בחסדי השם הצלחתי לעמוד במשימה, ובעוד רוב היהודים במחנות רעבו ללחם ישבתי אני ליד הסירים. אומנם לא נתגעלתי בבשר פיגולים, חס ושלום, ואפילו לחם לא אכלתי כי ברכת המזון ערכה לי במשך עשרים דקות... והיה זה כמעט בלתי אפשרי להתעסק בברכה זמן ארוך כל כך. אבל ירקות היו לי ואף אחד לא עקב אחרי. והנה כבר זכיתי ונתקיימה בי ההבטחה שמזונותיו מצויים לו בכבוד כל ימיו. כך משך שנתיים תמימות עבדתי במטבח שלא היה יום בו חסר לי מזון ובשפע. והנה, באחד הימים נכנס למטבח קצין גרמני וראה מחזה נדיר: גבר צעיר רחב ממדים השונה לחלוטין משאר אחיו המצומקים ומראם כשדופי קדים. הוא לא יכול היה לשאת את המראה הזה כי איך יתכן בימי מלחמה שיהודי יהיה בעל בשר... הוא תפס אותי בזרועותיו היכה אותי כמה מכות ונתן בידי פטיש קטן. לאחר מכן לקח אותי אל החצר והצביע לעבר שטח אדמה קפוא ופקד עלי: כאן תחפור עבורנו בור הסוואה בעומק שני מטרים, שאורכו ורוחבו שלושה מטרים! וכל זה בפטיש קטן!

נסתי לחפור עם הפטיש בתוך השלג הקפוא אך כלל לא הגעתי לאדמה הקשה שתחתיו. המשימה היתה מציאותית לחלוטין! עמדתי במקום חסר אונים, וידעתי כי בעוד כמה שעות יחזור הגרמני ויראה שלא עשיתי דבר ומה יהיה גורלי. והנה בעוד אני מסתכל סביבי גליתי אוטובוס עמוס בחיילים גרמנים. הם היו לאחר קרב קשה, וכשראו אותי רצו לרדת מהרכב ולכלות בי את זעמם, הם צעקו על הנהג שיעצור אבל הוא לא הסכים ולכן הם התחילו לזרוק עלי תפוחי אדמה וגזרים. הם לא הצליחו לפגוע בי אבל תוך רגע הייתי מקף בערמות של גזרים ותפו"א. פניתי לקב"ה ואמרתי: ריבונו של עולם יש עמי הבטחה שמזונותיי יהיו מצוין לי כל חיי, אבל עכשיו אין לי מה לעשות עם ערימת ירקות ואם לא אצליח לחפור את הבור...

לפני שסיימתי את תפילתי עבר לידי רכב גדול ובתוכו כפיה פולנים שחזרו מיום עבודה מפרך. הם עצרו בסמוך אלי והתענינו במעשי . תכף ומיד הצעתי להם: אני זקוק לחפירת בור בשטח זה אם תעבדו אצלי תקבלו כמות נכבדה של תפו"א וגזר. המורעבים האלו אפילו אחרי יום קשה לא חשבו פעמיים ונגשו לרכב הורידו ממנו כלי חפירה והחלו לעבוד במרץ בחפירות. תוך פחות ממחצית השעה היה הבור מוכן כנדרש! נתתי להם את ערמת הירקות והודו לי כשדמעות של שמחה בעיניהם. ואני חזרתי חזרה.

כשראה אותי הקצין התחיל לצעוק מה אתה עושה כאן. והשבתי לו בשלווה גמורה: סיימתי את העבודה והבור מוכן. הקצין לא האמין ויצא איתי לראות את הנעשה אך מיד הוא השתתק למול מראה עיניו. זעק אינני מבין מה קורה כאן אבל אלוקים נתן לך ידיים.
כך עד סוף המלחמה המשכתי לעבוד במטבח ובכל השנים הללו בהן הרעב היה הדבר הזמין ביותר, לי מזונותיי היו מצוין כל הזמן!!!

(מתוך הספר 'ומתוק האור' של הרה"ג שלמה לוינשטיין שליט"א)