להיות ספורטאי

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 09 פברואר 2016
שכר שיחה נאה של אישה שעולמה זה רק חיי ספורט הביא אותה להיכנס בדלת הקדמית לעולם הנצח.
נולדתי במשפחה חילונית לחלוטין עיסוקי המרכזי ותחום התמחותי היה הספורט לסוגיו. הייתה לי הצלחה גדולה בתחום זה והרבה אהדה. גם לאחר שנישאתי עסקתי בתחום הספורט עד שזכיתי להריון. חלמתי שגם בני יהיה ספורטאי, כמו אמא שלו. אך מסובב כל הסיבות חשב אחרת. כשהגיע יום הלידה, השמש זרחה, האביב, הפריחה והאור שלטו בנוף, והעתיד נשקף ורוד לגמרי. הלידה התנהלה כרגיל, ולאחר שעה נולד תינוק יפיפה בריא ושלם במשקל של ארבעה ק"ג.

ה"מזל טוב" שוגר לעברי מכל עבר. הרופאים האחיות בעלי ובני המשפחה השמחה הזו נמשכה בדיוק רבע שעה. לפתע איבדתי את ההכרה הצוות הרפואי ביצע בדיקות מדוקדקות שנמשכו זמן רב. בשלב מסויים  הלב פסק מלפעום וחשתי כיצד נשמתי פורחת מגופי, ומלמעלה אני מביטה על ניסיונות ההחייאה בחדר הלידה, ובעיניהם המבוהלות של בני משפחתי הממתינים במסדרון.

וכמו כל סיפור של מוות קליני נכנסתי למנהרה שבסופה אור מלטף ושופע רחמנות לא תאמין. הקב"ה מדבר עם כל אחת בשפתו. בקצה במנהרה ניצב אולם ספורט גדול ומפואר במרכזו ישבו שבעה אנשים מכובדים שלא הכרתי. אחד מהם פנה אלי ואמר: גברתי, את עומדת כאן לדין. "לדין"? נדהמתי. מה לי ולדין? על מה דין?

לפתע נשמע קול רעש מחריד ומחריש אוזניים, כמו רעמים אדירים הבאים בזה אחר זה. תופי האוזניים שלי נקרעו, אבל שמעתי היטב את קולו של המקטרג "האישה הזו מחללת שבת!!!!" "נכנסתי להלם... ובסופו מלמלתי לכיוון הדיינים, מה לי ולשבת. אני לא מכירה שומרי שבת. כל משפחתי מחללים שבת מה בדיוק אתם רוצים ממני. הבחנתי שיש בטענה שלי ממש, והיא כן עושה רושם על הדיינים. בשלב זה נכנס לאולם הסניגור שלי וביקש מבית הדין להקרין את הסרט של חיי. לפתע הבחנתי במסך ענק שגודלו לפחות כמו בניין עירית ת"א ראו עליו תינוקת קטנה... זו אני. הנה במסך אני בת שנה, בת שנתיים... בת חמש. הסניגור מוודא שלבית דין אין שום טענה עלי באותה גיל שרואים אותי על המסך ... אני שמה לב שהדיינים דווקא מגלים סימפטיה כלפי, הם לא מחפשים להעניש אותי והסניגור מפריח בי הרבה תקוות טובות... לפתע על המסך מופיעה תמונתי שאני בת עשרים. ואז פונה עלי הסניגור, "מה זה???" את לא צנועה!!! אוי אוי אוי הרגשתי בושה נוראה. בושה שאין לי איך להגדירה במילים, כי היא נוראה מכל בושה שתעלה על הדעת, דווקא הסניגור מוכיח אותי... איזה בושה, ביקשתי באותן שניות להתנפץ למיליארד רסיסים ולהיעלם בקוסמוס. פשוט לא להיות קיימת מעוצמת הבושה... במוחי חלפו המון שאלות, על מהות החיים, על הדין הנורא... ואז חשתי תעצומות נפש לומר את המילים הפשוטות הבאות: יש לי תינוק, תינוק קטן, אני לא רוצה לעצור את החיים הנפלאים האלה.

ראיתי נהרה של אור על פני הדיינים חשתי שהם שמחים מהביטוי "החיים הנפלאים" שהם משדרים אלי אהבת ישראל טהורה וזה נרשם לי ככף זכות. ואז ביקש הסניגור להראות להם עוד סצנה מתוך חיי שהתרחשה יום לפני הלידה, אני יושבת מול המרקע וצופה בתוכנית מרשת שידור אמריקנית. ומה בתוכנית? שני סוחרי יהלומים חרדיים יושבים ומשוחחים, מקיימים ביניהם משא ומתן על העסקה של כמה עשות מיליוני דולרים. והנה הם לוחצים ידיים מרימים כוסית "לחיים" והעסקה סגורה. ללא עורכי דין, ללא חוזים, ללא חברת בטוח. וכששואלים אותם מנחי התוכנית כיצד זה, מבצעים עסקה על סמך מילה ולחיצת יד, הם משיבים: אנחנו יהודים יראי שמים המאמינים בתורה הקדושה אנו נותנים אמון זה בזה כי התורה היא נר לרגלנו והקב"ה בנינו".

לפתע רואים את פניי על המסך כשהן מתפעמות ושומעים אותי אומרת: לא יאומן, איזה יופי שאנשים בכוח התורה הנפלאה הזו חיים עם אמון וידידות כזו... באמת התורה נפלאה...
"עיניהם של שבעת הדיינים פונות אלי, ואני מרגישה רוגע. אני מבינה שהם מאוד מאוד מרוצים ממני. אחרי מספר שניות פונה אלי אב בית הדין ואומר לי, גברתי דיברת יפה על התורה שיבחת את התורה אנחנו מתירים לך לחיות חיי תורה . את יכולה לרדת לעולם שממנו באת ולגדל את תינוקך עם התורה. ארבעים וחמש דקות הייתי חסרת חיים במוות קליני. ברוך השם עברו מאז עשרים וחמש שנה וזכיתי לחתן את בני הבכור ויש לי עוד ארבעה בנים בני ישיבות חכמים וצדיקים.