השכנה השכינה והחתונה

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 08 ספטמבר 2015
מילים תמימות שפעמים פוגעות, ומוטל על כל אדם להבין ולדון את חברו לכף זכות.
הכל התחיל מכך של "רבקה ניצני", אם לחמש בנות ואישה לבעל אברך,  ששכנתה "שרה שפיץ" אם לשבעה מן הקומה הראשונה ליגלגה על אופן לבושה. ניצני שמעה בחצי אוזן בצאתה מחדר המדרגות את המשפט הבא היוצא מפיה של גב' שפיץ: "אוף, היא פשוט נראית נורא, אין לה שום מושג כיצד להתלבש...". דלת ביתם של משפ' שפיץ היתה פתוחה, והיא שמעה את קול צחוקן המתגלגל של הגב' שפיץ ובנותיה. הבעירה הפנימית שהתחילה מנצוץ של כעס קטן הפכה מהר לאש יוקדת, ללבה רותחת ולממטרים של אש וגופרית. סדום נראתה כמו גזית של פיקניק ביחס לנעשה בקרבה.

רבקה ניצני מצאה לעצמה הזדמנות לעקוץ את שרה שפיץ בפורום לא מבוטל של שכנות, כשהפעם היא מתמקדת בעובדה הפרוזאית שגב' שפיץ היא פשוט חסר אחריות, בכל הקשור לעובדה שבניה הקטנים רוכבים כטייסי קרב על אופניהם ברחוב. השובבים הללו יש לדעת כבר גרמו לתאונה אחת או שתיים שלא הסתיימו - בנס באסון. "אין לה מושג בחינוך לגב' שפיץ הזאת", סיכמה ניצני.

נו, כשגב' שפיץ שמעה את הביקורת הנוקבת על יכולותיה העולבות בחינוך, היא אגרה מידע מודיעיני לא מבוטל על הנעשה בחדרי חדרים אצל משפ' ניצני והפיצה ברחוב: "מה לעשות, ניצני לא מקפידה מספיק על צניעותן של בנותיה, וזה לא משחק, כי סוף סוף מגיע תאריך השידוכין ועם כל הכאב שבדבר...". כך ניצני השיבה מלחמה שערה. וכהרגלן של מלחמות, לעיתים יורים לכל כיוון בלי מעצורים.

הפינג – פונג הזה נמשך שבע שנים רצופות!!! זו מעליבה, זו מחזירה. זו מנאצת וזו מחרפת. הניסיונות של בעליהן להרגיע את הרוחות ולהשיב את כלי הנשק למחסנים עלו בתוהו. רוח הקרב נשבה אימתנית ויוקדת. כטוב ליבן ביין במחלוקת, נכנסו גם ילדיהן של האויבות הוותיקות לכבשן האש, ומכאן ואילך נולדו לאוויר העולם כמה קטטות מביכות, שלא הוסיפו כבוד לעיר לשכונה ולמשפחות. גיצי השנאה יקדו מעיניהן בכל פעם שהן נזכרו זו בזו. הרבניות משכנות השלום אמרו נואש, ואפילו הרבנים שפיץ וניצני כבר הרימו דגל לבן. במידה מסויימת לאחר שכולם התייאשו, הפך סכסוך השכנות הזה למין הווי שכונתי עממי ומצחיק, שלולא הגיהנום שיורשים מדברי לשון הרע לסוגיו, זה יכול היה להיות פסטיבל שובבני שופע הומור חייכני.

כעבור שבע שנים ושלושה חודשים הגיעה שירה שושנה ניצני, הבת הבכורה של רבקה ניצני לפרקה. נו, במזל טוב התחילו שידוכין עוד קצת מזל טוב, עשו וורט, אחר כך הרבה מזל טוב, אירוסין. ובעוד חודש וחצי ים של מזל טוב – החתונה. בדיוק כשניצנה פיטוסי קיבלה את ההזמנה של משפ' ניצני מידי הדוור היא חשה כי מן השמים מצפים ממנה לעשות צעד מתבקש. להשכין שלום בין שתי השכנות. זה נראה בלתי אפשרי, אבל גברת פיטוסי האמינה שהפעם המפתח בידיה.

הנה בשעה 13:15 גב' ניצני נכנסה למכולת ניגשה אליה גב' פיטוסי ופתחה בנאום. "רבקה יקירה שלי, אני כל כך שמחה שאת מחתנת את ביתך בכורתך. אבל אינני מצליחה להבין אותך. שירה שושנה שלך – הכלה, ספגה במשך שבע שנים את כל המריבות והלשון הרע עם משפ' שפיץ. אני ממש חרדה לילדה שלך היא עלולה לחשוב שכך מתנהלים חיי שכנות וגם לעשות כל לשכנותיה, ואי איזה חיים יהיו לה. עשי לי טובה רבקה תתפייסי איתה ותזמיני את שרה שפיץ לחתונה.

רבקה ניצני אזרה אומץ ובשעה עשר בלילה דפקה על הדלת משפחת שפיץ עם הזמנה ביד. שפיץ פתחה את הדלת והביטה בשכנתה בעיניים קפואות מבע ואמרה "כן ניצני". ניצני היה לה קשה להוציא "שרה די. אני מבקשת את סליחתך באתי לשים קץ לסכסוך המכוער בנינו. אני מבקשת שתבואי לחתונה של ביתי בבקשה. שפיץ פתחה את המעטפה קצת נרגשת קצת מופתעת אבל בהחלט רוצה שלום.

שפיץ פתחה את ההזמנה "מצטערת הייתי רוצה מאוד לבוא אבל בדיוק באותו יום עלי לעבור בדיקה רפואית C.T. ניצני לא ויתרה וביקשה ממנה לדחות את הבדיקה, עשינו הרבה חילול השם במשך שבע שנים זה יהיה קידוש השם גדול אם תגיעי ונפתח דף חדש של שכנות. אבל גב' שפיץ בכאב אמרה, זה בדיקה שאיננה יכולה להידחות , אולי תשנו את תאריך החתונה אז אוכל להגיע בקלות.

אינני יכולה לשנות את תאריך החתונה אמרה הכלה הצעירה לאימה. ועוד בשביל משפחת שפיץ, מה היא חושבת לעצמה. אבל האמא התחננה לפניה "אם לא בשביל השכנה אז בשביל השכינה" יש לנו הזדמנות נפלאה ביום חתונתך לעשות קידוש השם גדול. הכלה עצמה את עיניה ולאחר כמה רגעים הסכימה לבקשת אימה. משפח' ניצני דחתה את יום חתונתה בשלושה ימים ושלחה הזמנות חדשות.

חשוב ונכון לציין שתאריך הנישואין המקורי של שירה שפיץ היה באולם "גני ורסאי" בירושלים ובאותו יום בדיוק הטרגי בו התמוטטה הרצפה תחת רגלי הרוקדים. 25 אורחים נהרגו ועוד כ- 100 נפצעו. הדחייה הצילה ממוות.

לאחר החתונה ישבו שתי השכנות החדשות ישנות שפיץ וניצני שמחות ואוהבות. וגב' ניצני החליטה לספר את ראשית המריבה. "דלת ביתך היתה פתוחה ואמרת אוף היא פשוט לא יודעת להתלבש" ומכאן התחילה המריבה. גב' שפיץ התחילה לצחוק אני לא מאמינה אני זוכרת את אותו בוקר היטב ביתי שיחקה עם בובה וצחקתי על הבובה ואמרתי לה שהיא לא יודעת להתלבש. וכולם התחילו לצחוק.