כיבוד הורים

מאת: 
קטגוריה: מבט לחיים
ת. פרסום: 04 נובמבר 2018
מה ההבדל בין כיבוד ההורים של יעקב לכיבוד ההורים של עשו, ומה אנו יכולים ללמוד מכך לכבד יותר טוב את הורינו.
בערב שבת בשעת בוקר, ישב הרה"ק בעל ה'דמשק אליעזר' מויז'ניץ והכין עצמו לקבלת פני שבת מלכתא, בלימוד הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום. כדרכם של חסידים ואנשי מעשה הנוהגים עפ"י האר"י, נהג שלא להפסיק בדיבור באמצע הקריאה, אלא לקרוא את הפרשה מתחילתה עד סופה ללא הפסק.
והנה, בעומדו בפסוק האחרון של הפרשה, פנה אליו אביו – בעל ה'אהבת ישראל', בשאלה. ללא השתהות חרג ממנהגו, עצר מקריאת הפרשה, השיב לאביו בנושא ששאל, והחל ללמוד את הפרשה כולה מתחילתה!!!

פנו אליו זקני החסידים ושאלוהו: 'וכי לא יכולת לסמן לאביך שבעוד רגע תסיים, הרי היה מקבל זאת בהבנה? וכי לא יכולת להשיב בתנועות ידיים ואביך היה מבין? על שום מה עצרת בפסוק האחרון והוצרכת להתחיל את הפרשה מתחילתה?'
אך הוא השיב כנגדם: 'לא לדבר בשניים מקרא ואחד תרגום, זו מעלה חשובה, מנהג קדוש שמקורו בדברי האר"י הק'. אך כיבוד אב? הרי זו מצוות עשה דאורייתא!'

לא נעים להיזכר, כשאבא מתקשר ואנו בדיוק עסוקים, ועונים לרגע חפוז 'כבר אני חוזר אליך', במקום להשיב במאור פנים ובסבלנות. כשאמא מתקשרת ומבקשת משהו, ואנו אומרים 'בסוף השבוע אני בדיוק עובר שם, אז אסדר זאת'..., במקום לבצע את המטלה בזריזות הראויה. יתכן שההורים מקבלים זאת בהבנה – אך אנו חפצים לקיים כיבוד הורים בשלימות!

בפרשת תולדות מסופר על ברכות יצחק ליעקב, אנו עומדים על ההבדל התהומי בין יעקב לעשו, ביחסם לאביהם יצחק. בעוד יעקב מדבר בשפה זכה ואצילית, מבקש מאביו בכבוד וביקר 'קום נא שבה ואכלה', הרי ששפה זו זרה לעשו, והוא מקנטר ודורש בחוצפה 'יקום אבי'.
רש"י (בפסוק כ"ב) מפרש, כי ההבדל הזה הוא העומד בבסיס דברי יצחק 'הקול קול יעקב'. ובלשון רש"י: 'קול יעקב – שמדבר בלשון תחנונים, אבל עשו בלשון קנטוריא דיבר'. כי כיבוד אב ואם, הינה מידה הטבועה ביעקב, וגם אם ניסה להסוות עצמו ולהיראות כעשו – עדיין כשפנה לאביו פנה בלשון מכובדת, פשוט כי הוא לא יכול אחרת – כיבוד אב זה חלק ממנו!

הרה"ק רבי מרדכי מטשערנוביל זי"ע היה אומר, שכל הרהור תשובה ורגע של התעוררות שיהודי יחווה עד ביאת המשיח, הכל הוא בזכות אור שבעת הימים, הצדיק הקדוש, הבעל שם טוב, אשר אורו זרח לפני מעט יותר משלוש מאות שנה. כידוע, הבעל שם טוב מעבר להיותו צדיק נשגב וקדוש עליון, הוא שגילה את תורת החסידות המפכה עד היום נהרות של טהרה וקדושה, יראת השם ועבודת הבורא, ומפיחה טללי חיים ותקווה בדורנו אנו.

וכיצד זכה הבעל שם טוב למדרגותיו, ולהיות הצדיק אשר בזכותו יזכה העולם כולו לאור החסידות? יתירה מכך - בשם הרבי ממונקאטש, וכן בספר 'מאמר מרדכי' לרבי מרדכי מסלונים מובא, שבאותו דור היו שלושה צדיקים שהיו ראויים לגלות את תורת החסידות. מדוע איפוא זכה דווקא הבעל שם טוב לכך?
כילד קטן, כבן חמש, נשלח הבעל שם טוב לא פעם לשמרטפית – בייביסיטר. בכל עת מצוא כשאמו הוצרכה לעזוב את הבית, היתה משאירה את ישראל הקטן להשגחה, ויצאת לדרכה. בנוהג שבעולם, כשמשאירים ילד להשגחה מביאים עמו תיק אוכל עבורו, אלא שאמו של הבעל שם טוב שכחה להשאיר עבורו מזון, אם מחמת שלא היה בידה, אם מחמת שהזדרזה לצאת ואם מסיבות אחרות.

נשאר ישראל הקטן בבית השמרטפית, אך עם נקוף השעות, הלך רעבונו והתעצם. ילד קטן רעב אינו יודע דרך אחרת, לבד מבכיות ויללות על בטנו המקרקרת ברעב. כך היה ישראל הקטן בוכה ומיילל, ממתין בקוצר רוח שאמו תגאל אותו, תביאהו הביתה ותעניק לו מעט מזון להשקיט את רעבונו.
והנה, כשמוע ישראל הקטן את קול אמו – כי באה לקחתו, היה מפסיק לבכות, ועוטה על פניו ארשת מחייכת. אמנם הוא ילד רעב, וילד רעב בוכה – אבל לצער את אמו לא עלה בדעתו!

הבה נתבונן! הבעל שם טוב ילד קטן רך בשנים שנותר רעב, ומבלה את השעות האחרונות בבכיות על רוב רעבונו. אך כשאמו מתקרבת – חיש קל הוא מפסיק לבכות כדי שלא לצערה! כמה כיבוד אם עמוק יש בכך, איזו מעלה נפלאה של מסירות לכיבוד אס!
אכן, מסירות נפשו לכיבוד אב ואם, היא ההופכת את ישראל הקטן לצדיק נשגב, ומזכה אותו ואת כל הדורות אחריו בדמות טמירה ונעלה, הבעל שם טוב זי"ע. כי המסירות לכיבוד אם, היא היא הדרך העולה במדרגות עבודת השם.