הלב היהודי

מאת: 
קטגוריה: מבט לחיים
ת. פרסום: 09 מאי 2018
הלב של היהודי משתוקק לקרבת השם ורק עם הרצון הזה אפשר לעשות הרבה נחת לבורא עולם.
פעם, בשלהי חודש אדר, נכנסו רבני הישיבה אל האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש זי"ע, וביקשו את עצתו בענין בחור שהגיע זה לא מכבר לישיבה, אך אורחותיו ושיגו ושיחו - גשמיים ומרוחקים מהווי החיים בישיבה. 'הוא מנותק לחלוטין מהווי החיים הרוחני בישיבה, כולו שקוע בעולם הזה, בגשמיות מאוסה. במה ניתן לסייע לו?' - שאלו.
'במשך היום - שימלא את סדרי הלימוד במלואם', הורה הרבי, וכאן הוסיף הוראה מפתיעה: 'ואחר כך, מדי ערב, אחרי שעות הלימוד, שיקדיש את זמנו לעבוד קשה בנקיונות הפסח. שיתאמץ, שימרק, שישפשף, שיקרצף. שיעבוד קשה בעמל נקיון הפסח, כי המאמץ הפיזי בנקיון הפסח - יש בו סגולה לנקות את הגוף מהגשמיות השולטת בו, ויעניק לו חיים רוחניים איכותיים!'
נפעמו הרבנים, אך עשו כמצות הרבי. הם הופתעו לגלות את השינוי הגדול שהתחולל בלבו של הבחור, כאשר עבודת הניקיון המאומצת - ניקתה את נשמתו מהגשמיות שאפפה אותה, והעניקה לו הילה רוחנית ושאיפות אמיתיות, עד שברבות השנים הפך לאחת מדמויות ההוד בקהל חסידי ליובאוויטש.
מתברר, כי נקיון הפסח - המאומץ, הפיזי, בו אנו מפרכים את ידינו בימים אלה שעות רבות, בו אנו עסוקים באינטנסיביות בשבועות אלו, הניקיון הזה מחולל מהפך עמוק בתוך הנפש. וכפי גילה הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע, שעבודת הניקיון והמירוק בערב פסח בחדרי הבית, הסידור מחדש, פינוי האשפה והחפצים המיותרים - כל אלו הם המובילים אותנו לניקיון והתחדשות בתוך הנפש שלנו.
הבה נחפש ונרדוף אחרי כל הזדמנות להתאמץ לנקות ולטרוח בשפשוף, - כי איננו מנקים רק את הלכלוך שעל הרצפות, אלא מחדשים את הנפש שלנו, מנקים את עצמנו, ומאפשרים לנו להתחבר לרגעים המרוממים של התחדשות כללית בחג הפסח!

בהתרגשות ובשמחה של מצוה, אנו מתחדשים בחודש האביב ופותחים בחומש ויקרא, הפותח בעבודת הקרבנות, סוגיהם וצורת הקרבתם. כבר בראשית הפרשה ממתין לנו גילוי מסעיר, הנראה במבט ראשון כמשהו לא מספיק מתיישב על הדעת, אך במבט שני - הוא חושף בפנינו גילוי מדהים, שכדאי מאוד להכירו ולהתבונן בו.
חומש 'ויקרא' פותח בסיפורו של יהודי שחטא בשגגה, וכדי להזדכות ולהיטהר - הוא נדרש להביא קרבן לכפרה. רוכש היהודי כבש בריא בשר, ועולה לירושלים לבית המקדש, להקריב את קרבנו. אך כדי שהקרבן יתקבל ברצון, ישנו תנאי חשוב וקריטי: על הקרבן להיות מוקרב ברצון, בחשק, מתוך רצון אמיתי וכנה לכפר את חטאו בקרבנו, ולשוב להתקרב לבורא עולם.

אך מה נעשה, אם אדם אינו מבין את חשיבות הענין ואינו רוצה להקריב קרבנו? מה נעשה אם יהודי אינו רוצה בקרבן, קרבנו לא מוקרב מתוך חשקו ורצונו, וממילא לא יועיל לכאורה? באים חז"ל ופותרים את הבעיה: כופים אותו עד שיאמר שהוא רוצה להקריב, מכריחים אותו לרצות!
רגע, איך זה יתכן? איך זה פותר את הבעיה? במקום להכריח אותו להקריב - מכריחים אותו לומר שהוא רוצה להקריב, וכך הקרבן יוקרב מתוך רצון וחשק המקריב. אבל האם לזה ייקרא רצון וחשק? האם כשכופים על יהודי לעשות משהו, וכופים עליו גם לומר שהוא רוצה לעשות את אותה פעולה - האם בכך הופכים אותו לרוצה בקרבנו? והלא הוא לא רוצה, אלא שכופים עליו לומר שהוא רוצה?
את התשובה לכך חושף הרמב"ם בהלכות גירושין פ"ב, ודבריו מגלים את הנקודה הפנימית העמוקה ביותר, הטמונה וספונה עמוק בלבו של כל יהודי: כל יהודי הוא טוב, ורוצה להיות טוב. נקודה. הניצוץ הפנימי שבו - רוצה ומשתוקק לעשות רצון קונו, החלק המהותי ביותר בלבו - שואף וחפץ לעשות רצון ה', בעומק עמקי לבו - הוא באמת באמת רוצה לקיים מצוות, לעשות נחת רוח לאביו שבשמים.

אלא שמעל רצונו העמוק הזה, הצטברו להן שכבות של אבק - תירוצי היצר, מאוויים שליליים, הרגלים לא נכונים, ועוד. הם אלה המעכבים את גילוי הרצון האמיתי, הם המעיבים על לבו הבוער לעשות רצון קונו, הם המסיטים את הרצון האמיתי למחוזות הלא נכונים. הרצון האמיתי - נותר טהור וזך, שואף לעשות רצון ה', וכל מטרת הכפיה - היא לגלות את הרצון האמיתי!
לפעמים, יכול האדם בכוחות עצמו, להתגבר על נסיונותיו, להסיט מעליו את האבק, לקלף את אותן שכבות המונעות ממנו לעשות רצון ה'. הוא רק צריך לתת לרצונו הפנימי את התנופה הנכונה, לתת לו לשלוט, לתת לו להוביל את מעשיו. אך פעמים שהאדם אינו מצליח בכוחות עצמו, ולכן הוא זקוק לתמיכה חיצונית לשוב ולהבעיר בלבו את הרצון היהודי, ויש לתת לו את הכוחות והכלים לעשות טוב כרצונו האמיתי העמוק הטמון בעומק לבו!

דומה הדבר ליהלום שנפל לטיט, התלכלך מאוד, והטיט אף התקשה עליו ומכסה אותו מכל כיוון. האם אין כאן יהלום? בוודאי שיש! האם היהלום אינו נוצץ, זך ומאיר כברק? בוודאי שכן! אלא שהטיש היבש והמכוער מכסה עליו, מכער את יופיו, מחשיך את זיוו ותוארו. הטובה הגדולה ביותר שניתן לעשות לאותו יהלום, היא לשייף אותו, לנקות אותו, לקלף אותו משכבות הטיט, עד שייחשף היופי, יצוץ הברק של היהלום, הנקי והזך והמאיר כל כך!
כאן מתברר מה ייחודיותו של לב יהודי. בלב יהודי - תמיד בוערת להבת רצון עוצמתית, שאיפה וחשק לעשות טוב, לקיים רצון בוראו, לעשות נחת רוח ליוצרו. כל יהודי, בכל מצב ובכל מקום, יש בו את הניצוץ הזה, לא משנה מה עברו או מה עתידו, מה גילו או מה מקומו - תמיד יבער בו אותו ניצוץ.
צריך רק להבעיר, להדליק את אותו ניצוץ, להעניק חיות לאותה גחלת שתהפוך לאש בוערת, המובילה את המעשים. ככל שנהיה יותר מודעים לרצון הזה, ככל שנפנים יותר שהוא פועם בליבנו - ייקל עלינו לתת לניצוץ את התנופה, לתת לו להוביל אותנו לקיים את הרצון האמיתי שלנו: לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו!