להודות להשם

מאת: 
קטגוריה: מבט לחיים
ת. פרסום: 24 אוגוסט 2017
כמה חשובה המתנה הגדולה שיש לכל יהודי - להודות להשם - גם על הטוב וגם על הרע, גם על הקשיים וגם על החסדים...
הוא יצא מתחנת הדלק, הביט ימינה ושמאלה. התמרור נראה קצת עקום, הרחוב היה שקט, לא נראתה ניידת באופק. מחמת שנחפז ביותר קיבל החלטה נמהרת, ו'חתך' במקום הלא נכון אל הרחוב הראשי...
רגע אחר כך חלפה במקום ניידת, והחלה לנסוע אחריו. ברמזור השלישי שמע את הקריאה 'סקודה לבנה עצור', והבין שהגיע הרגע לתת את הדין... השוטר עצר לידו, בדק רשיונות, ואמר לו: 'אתה יודע, פנית במקום אסור, זה קנס 500 שקל וארבע נקודות. מה תרצה לומר להגנתך?'
'מה יש לי לומר?' - נאנח הנהג. 'אכן, כל מילה נכונה... אני קצת ממהר, תן לי את הקנס ותשחרר אותי...', 'בסדר', המהם השוטר מתחת לשפמו, והלך אל הניידת לרשום את הפרטים. בינתיים, החליט הנהג לנצל את הזמן. 'תודה בורא עולם!', גאה לבו והמה בהודאה נרגשת, 'אין לי ספק שכל מה שקורה זה לטובתי. אני מודה לך על הקנס, תודה על הארבע נקודות, תודה מעומק הלב!'

והוא יושב ומודה, מתופף באצבעותיו על ההגה, ממתין לשוטר שישוב עם הדו"ח. לפתע התכופף אליו השוטר מבעד לחלון ואמר: 'אתה יודע מה, לא יודע למה, אבל החלטתי לרחם עליך הפעם. סע לדרכך בלי דו"ח, בזהירות!' - הורה, שב לניידת, התניע ונסע...
והנהג ההמום נותר עוד כמה דקות לשבת, נדהם מההתרחשות המוזרה, כיצד ניצל מדו"ח תנועה מיותר ויקר, בזכות הודאה נרגשת עליו. וכשסיפר לנו את הסיפור הוסיף ואמר: 'כנראה שכל המטרה של דו"חות, צרות, קשיים ובעיות, זה כדי לגרום לנו להרים עיניים לשמים. ומשעה שהודיתי ונשאתי עיניים לבורא עולם - הפך הדו"ח למיותר...' וכל מילה נוספת - מיותרת!

אחת המתנות המרגשות שבמהות החיים היהודיים, הינה ההודאה לה'. בשנים האחרונות כבשה המתנה הזו את כל העולם היהודי, והפכה למהפכה של ממש. באופן מפעים ויוצא דופן, בהארה שמימית ייחודית, כבשה ההודאה לה' נפשות רבות בכל קצוות תבל. מעניין לגלות, כי לא רק אנשים שטוב להם הפכו את ההודאה לחלק ממהותם, אלא גם אנשים מתקשים, הנתונים בצרה ובמשבר, אימצו את ההודאה כדרך חיים, ובכך הפכו את שירת ההודיה למקהלה הגדולה והמרגשת בעולם.
בכל מקום עלי חלד, אנשים בני כל הגילאים ומכל גווני הקשת היהודית, נושאים עיניים מוקירות השמימה, ומודים לה' מעומק הלב, במילים משלהם, בפרק תהלים, או בכוונה יתירה בתפילה. אלפים ורבבות כבר אימצו את ההודיה ככלי מרכזי בחייהם, והם אומרים שהכלי הזה שידרג את איכות חייהם לבלי הכר, ופתח להם אוצרות של ברכות וישועות אף למעלה מדרך הטבע.

עובדה זו מחייבת התבוננות מעמיקה במהותה של ההודאה לה'. מהו הסוד הטמון ברגשות ההודאה, מה מהות העוצמה החבויה בין שורות שירת ההודאה? כיצד הפכה ההודאה לכלי מחזיק ומביא ברכה ושפע אלוקי רב כל כך, ומדוע מי שמתרגל להודות על כל צעד ושעל חש שחייו השתנו, הפכו ליותר רגועים ושמחים, התמלאו במידה גדושה של חסד ורחמים?
ושאלה מרתקת עוד יותר, עוסקת בהודאה לה' על קשיים והתמודדויות, צרות וייסורים. הרי אם אדם זכה במתנה יקרת ערך, עושר פתאומי, נס רפואי, נחת מפתיעה - מובן והגיוני כי יודה לה' על חסדו הטוב. אבל מה מניע אותנו להודות על קשיים? על מחלה חלילה, על ילד מתקשה, על מינוס חונק, על צרה מתקרבת? מהיכן נובעת שירת ההודאה גם במקרים כאלה?
התשובות לכל השאלות הללו, טמונה במשמעות העומק של ההודאה. ההודאה לה', היא ביטוי לאמונה שאנו קשורים ומחוברים לבורא עולם, וכל מה שיש לנו - יש לנו ממנו. איננו אנשים לעצמנו - יחידות פרטיות, אלא מחוברים ואדוקים במי שנותן לנו את הכל, ולכן אנו מודים לו כל העת, כי אנו מבינים שזה לא שלנו - הכל ממנו!

וכשאנו מודים לה' ברגעים היפים, אנו חשים באמת כי כל מה שיש לנו הוא ממנו, גם  כשהכל זורם על מי מנוחות, כשאנו בריאים וחזקים, כשאנו זוכים לנחת מילדינו, כשקמנו בבוקר והכל בסדר, כשהפרנסה זורמת. כל זה לא משלנו, כל זה מתנת אהבה מאבא אוהב ורחום, שהרעיף עלינו את כל החסד העצום הזה. אנו מרגישים שאנו בידיים הטובות בעולם, מוחזקים בידיו של אבא אוהב, ולכן נושאים אליו עיניים מודות ומוקירות.
וההבנה הזו אינה נחלשת ברגעי קושי ומשבר, היא מתעצמת: כי הקושי שאנו חווים ברגעי משבר, הוא הקושי לחשוב איך נוכל לעבור את זה בשלום, איך נצלח את המשבר המאיים עלינו לכאורה. איך נתמודד עם בן חולה חלילה, איך נתמודד עם הוצאת ענק לא צפויה, איך נשרוד פיטורין או כל בעיה אחרת חלילה. יסוד הקושי ותחושת האין אונים, טמון בהנחה המוטעית שאנו רשות עצמאית פרטית, ולכן הקושי הוא שלנו, אנו אלה שנדרשים להתמודד עמו, אנו אלה שצריכים להצליח לעמוד בו.
אבל ככל שאנו מודים - אנו מטמיעים בעומק ליבנו את ההכרה שהבעיות הללו אינן שלנו, הן ניתנו לנו מבורא עולם, קיבלנו אותן ממי שאנו סמוכים על שולחנו. עם ההבנה הזו נוכל להתמודד עם כל הקשיים מתוך רוגע ושלווה, מתוך ידיעה כי הקושי - כמו האושר שלפניו וזה שעוד יבוא אחריו - הוא לא שלנו, הוא של בורא עולם! אנו אנשיו, מקבלים ממנו, נהנים משולחנו. מה שטוב - הוא ממנו ואנו מודים לו, ומה שנראה פחות טוב - גם זה ממנו, ולכן גם עליו נודה!

והמסקנה הזו, מקורה בפרשת השבוע ראה, במצוות 'ואהבת את ה' אלוקיך... ובכל מאודך', ופירשו חז"ל 'בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הוי מודה לו...', כלומר, יהודי שנשען באמת על אהבת ה' הממלאת את כולו, יהודי שחי את העובדה שכל מה שיש לו - לטוב ולרע - הוא מידיו של הבורא, הוא מודה על הקושי כמו על האושר, מוקיר את המשברים בחייו בדיוק באותה מידה כמו את חייו הרגועים.
הבה נאמץ את המתנה הנפלאה הזו, להודות לה' בהתרגשות על חסדיו הרבים, וגם על הקשיים שהם פה ושם מנת חלקנו. הבה נישא עיניים מודות לאבינו שבשמים, ונתרפק בתודה נרגשת על כל חסדו הטוב, גם אם איננו רואים ומבחינים בחסדו הטמון ברגעי הקושי הנוכחיים. וככל שנזכה להעצים את ההודאה הזו - כך נזכה לראות את ישועותיו ורחמיו הגלויים, ואז שוב יגאה ליבנו בהודאה נרגשת...