לא הכעסן מחנך

מאת: 
קטגוריה: חינוך ילדים
ת. פרסום: 01 דצמבר 2020
כיצד נוכל לחנך את ילדינו בצורה הטובה ביותר? האם אפשר לחנך את הילדים בזמן כעס?
בכעס ובחמיה שפוכה אפשר לנהל מלחמה, אבל לא להשפיע ולקנות את לב הילד. קלושים הסיכויים ללמד ילד לחלוק מצעצועיו וממתקיו עם זולתו, כשנכריח אותו לכך באמצעי דיכוי. הוא יוכל להפנים את דברינו והנחיותינו ולקיימם באהבה וברצון, רק אם נשכיל להסביר לו אותם בדרכי נועם ומתוך קירבה לבבית, עד שגם הוא יבין את חשיבות הנתינה והטוב. נחפש הזדמנויות להעלות את הנושא כשיחה כללית- לא כתגובה להתנהגות זו או אחרת- ולספר לילדים כולם סיפורים, על הרושם המתעורר בשמים כשיהודי מוותר משלו לאחרים. לא שהילד ישמש כדוגמא לצד השלילי של הסיפור, כשמגנים אותו בכעס ומעוררים בו הרגשה רעה, אלא אברהם אבינו ע''ה (למשל) ישמש כדוגמא חיובית, כמי שלא נצר את עושרו לעצמו אלא האכיל והשקה אחרים מתוך הכה שהכל מידו של הקדוש ברוך הוא. רצוי גם לנבור בעברו של הילד ולמצוא איזה מעשה טוב שעשה, ולהביא אותו כדוגמא.

לא רק בילדים הדברים אמורים. הם מתייחסים גם לבחורים, השבים לשבתות חופשה או בימי בין הזמנים לבית הוריהם, ומבקשים להרגיש מעט חום ביתי ואווירה משפחתית לבבית, וכמו כן- להשתחרר קצת מלחץ הלימודים וסדרי הישיבה הנוקשים. ימים אלו נועדו, כדי ליתן רווח להתרגעות ולהשתחררות מה מהמתח. הם מבקשים לקרוא בספר או אפילו לשחק מעט (בעיקר בחורים צעירים יותר), ולפעמים ההורים לוחצים עליהם ''לבל יבטלו רגע'', ונכנסים עמהם למאבק המונע מהם כל סיכוי להתאוורר בבית.

נכון שגם ''בימי ''בין הזמנים'' עלינו לשמור על גבולות של סדר יום הגיוני. אך העובדה שהמשגיח בישיבה ממלא את מקום ההורים במשך ה''זמן'', כלל אינה מכריחה, כי אנו ההורים נשמש כממלא מקומו של המשגיח בימי ''בין הזמנים''... מקובל וסביר יהיה, שנעיר אותם בבוקר בשעה סבירה, ונקווה שהם יבינו שגם בימי חופשה צריך לקבוע עתים לתורה. אך לא נדרוש מהם, להיות בתפקיד מלא בשעה שהם מצויים בחופשה. זו פשוט שגיאה איומה שהורים ידרשו מבחוריהם להתנהג כמו שנהג החפץ חיים בימי זקנותו (או כמו שהאבא היקר מספר שהתנהג בימי בחרותו...). מדרישה לגיטימית (מקובלת) על ניהול סדר יום הגיוני באופן כללי, ועד לדרישות פרטניות לא מקובלות ובלתי מתפשרות- הדרך עוד רחוקה!

כמה וכמה פעמים, כאב לי לשמוע בחורים שפיתחו סלידה מן הבית ואינם רוצים עוד לנסוע אליו, מאחר שהוריהם יורדים לחייהם ואינם נותנים להם מנוח, בהציבם דרישות קפדניות על כל צעד ושעל- בין היתר, בדברים שאפילו ההורים עצמם לא נהגו בהם. האין זה חבל? האם הורים לוקחים בחשבון השלכה אומללה מעין זו?! הרי הבית צריך להיות מקום שהילד יתגעגע לשוב אליו ולא בית כלא, שהליכה אליו היא איום המונף על ראש הבחור אחת לכמה שבועות! כבר שמעתי מקרים, של בחורים שחיפשו לעצמם אכסניות שונות ולא סיפרו להורים על שבתות- חופשה שהונהגו במקום לימודם...

לבי לבי על נער השב הביתה מן הישיבה, ובמקום להתקבל באהבה ובחיבה, מקדמים ההורים את פניו בשלום קריר ויבש, יוצאים ידי חובת ''חינוך'' בסדרת שאלות מביכות וחשדניות: ''איך הלימודים? איך התפילות? מה עם השותפים? היה במבחן? כמה קיבלת? איך שמירת הזמנים?'' ומיד עוברים להטפות מוסר ודברי תוכחה: ''אם לא תלמד כהוגן, תנחיל לנו מפח נפש ואף אחד לא ירצה להשתדך עמך...''

יחד נקווה, שהורים אשר יבינו את ילדיהם ויקבלו אותם כמות שהם באור חיובי, ירעיפו עליהם חום ואהבה, שישפיעו ישירות על חינוכם הטוב. ובסופו של התהליך הארוך, יזכו לרוות רוב נחת, מהתנהגותם החיובית שתירכש במשך הזמן בעידוד ההורים ובסיועם הממשי.