מדוע יש לי דחף לפחד

מאת: 
קטגוריה: אימון אישי
ת. פרסום: 08 יוני 2020
מדוע יש לאנשים פחדים ודחפים לחרדות? כיצד יוצאים מפחד מסכנה דמיונית?
במידה רבה, מה שנכון במצב של היפוכונדרייה (הפרעה נפשית המתאפיינת בחשש מופרז ממחלות ועיסוק כפייתי בנושא הבריאות) נכון גם במצב של פחדים מסכנות אמיתיות, שכיחות יותר או פחות, ואביא כאן כמה דוגמאות לכוונתי.
בתקופה שבארצנו הקדושה היו פיגועים רבים באוטובוסים ובשוקי העיר, השם ירחם, פיתחו רבים חרדות מפני הליכה למקומות ציבוריים הומים, מחשש לפיגוע רח"ל . אני זוכר ימים שבהם רחובות מרכזיים בעיר היו ריקים יחסית מאדם, והפחד הרגש באוויר. בימים ההם, כאשר נוסעים באוטובוס הבחינו בנוסע מבני המיעוטים, היו מהם שירדו בתחנה הקרובה וחששו להמשיך לנסוע באותו אוטובוס.

אבל היו אנשים שהפחד והחרדה קנו שביתה בליבם, והם לקחו את זה רחוק יותר. אחד מהם למשל, לא העז במשך שנים להתקרב לשוק 'מחנה יהודה' בירושלים. הוא גם לא נסע באוטובוס בין- עירוני, מאחר שפעם אחת, בדרך לירושלים, דרדר מחבל אוטובוס של חברת 'אגד' לתהום, ורבים נספו ונפגעו קשות. עזרתי לו להתחיל לנסוע שוב באוטובוסים ציבוריים, על ידי שהכנתי עמו תכנית הדרגתית לחשיפה: בתחילה הוא נסע באוטובוס ציבורי העובר ליד השוק, ירד שם והלך ברגל לאורכו ולרוחבו של השוק, דבר שלא עשה שנים. לאט לאט הוא העז לנסוע מחוץ לעיר, עד שהתגבר כליל ונסע ללא פחד ומורא.
והנה סיפור נוסף ברוח הדברים: עם הולדת ילדם הראשון, פיתח זוג צעיר פחד וחרדה ממוות בעריסה, ה' ירחם. הם עשו תורנות ליד מיטת תינוקם במשך שעות הלילה- בכל פרק זמן נשאר אחד מהם ער כדי להשגיח על התינוק ולוודא שהוא חי ונושם(!). הם הגיעו אלי כאשר היו עייפים ומותשים, על סף קריסה, לאחר לילות רבים חסרי שינה. די מסובך ולא פשוט כלל לומר להורים מודאגים: "מקסימום...!" יש צורך בטקט, ברגישות ובתובנה כדי להביאם להכרה שכולנו די מוגבלים ביכולתנו להתגונן מדברים כאלה, ה' ירחם. תודה לא-ל יתברך שמו, הייתה לי הסייעתא דשמיא לומר להם את המילים הנכונות ואת המשפטים המתאימים, והם יצאו ממני מוכנים להשאיר את גורל ילדם האהוב בידי ה', ולא לשבת ליד מיטתו בשעת הלילה. בתחילה היה להם קשה להתאפק, ומדי פעם בפעם הם הלכו לראות אם הוא נושם, אבל לאט לאט נרגעו ונמו את שנתם ברגיעה.

רבים מאלה שאצלם כן קרה אסון, ה' ירחם, ונוטים להסתבך בפחדים ובחרדות כאלה. לא משנה אם זה היה מוות בעריסה, חנק ממאכל שלא ירד במקום הנכון, או נפילה מכיסא או שולחן שהסתיימה בזעזוע מוח רח"ל. טבעי שבמקרים הללו יפתחו הקרובים חרדה, בנוסח הידוע "מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין". ואולם אם החרדה אינה פוחתת עם הזמן שחולף, או אם הפחדים מחריפים ומתחילים להיות מטרד בחיים יש לטפל בהם.