דיני בית הכסא

מאת: 
קטגוריה: השכמת הבוקר
ת. פרסום: 22 פברואר 2016
דיני קינוח צרכיו, והאם מותר לדבר בבית הכסא? והאם שעוצר את עצמו מלהפיח עובר משום "בל תשקצו"?
הגמרא במסכת ברכות (דף סב' עמוד א') מפליגה בשבח הדבר להיות צנוע בבית הכסא, ואמרו שם שכל הצנוע בבית הכסא ניצול משלושה דברים, מן הנחשים, מן העקרבים, מן המזיקין, ויש אומרים שגם חלומותיו מיושבים עליו, ועוד אמרו שאין קוראין  צנוע אלא למי שהוא צנוע בבית הכסא, ועוד אמרו חז"ל שכל המאריך בבית הכסא מאריכין לו ימיו ושנותיו, מפני שהדבר טוב לבריאות האדם, וכן לא ישב בחוזקה ובמהרה ולא ידחוק את עצמו יותר מדי, ואל ימהר לצאת מבית הכסא עד שירגיש בעצמו שאין צריך עוד, ולכן תקנו חז"ל כמה הלכות כאשר נכנס אדם לעשות צרכיו בבית הכסא.

1. כאשר נכנס לבית כסא כדי לעשות צרכיו גדולים, לא יגלה את בשרו עד שישב, ואחר שסיים לעשות צרכיו יכסה את עצמו ורק אחר כך יעמוד.

2. כשנפה לעשות צרכיו גדולים, נכון שלא יגלה את עצמו מלפניו אלא כשיעור טפחיים, ומלאחוריו טפח (טפח הוא שמונה סנטימטר), והאשה שנפנית בין לגדולים בין לקטנים תגלה מאחוריה טפח, ומלפניה אינה מגלה כלום, ואיש שנכנס לעשות קטנים אם יושב יגלה מלפניו טפחיים, ואם עושה
קטנים בעמידה טוב להחמיר שיגלה רק מה שהוא צריך, ומכל מקום אם חושש שיתלכלכו בגדיו מחמת כן, אין לעשות כל השיעור שרשמנו, ורשאי לגלות כל מה שהוא לצורך בין האיש בין האשה.

3. אסור לדבר בבית הכסא אפילו לצורך גדול, ואפילו קודם שהתחיל לעשות צרכיו לא ידבר בבית הכסא, מכל מקום אם צורך גדול כגון יש חשש של הפסד מרובה או חולי וכיוצא בזה, הרוצה לדבר בבית הכסא יש לו על מה שיסמוך אפילו שעושה צרכיו, אולם יקצר בדבריו כמה שאפשר, אולם אם צריך לדבר בעניין השייך לבית הכסא כגון לבקש נייר, מותר לדבר עם חברו לצורך זה.

4. כאשר נפנה במקום מגולה שאין בו מחיצות, אסור שיהיה פניו למזרח ואחריו למערב, וכן להיפך שלא יהיו פניו למערב ואחוריו למזרח, אלא יהיו פניו לצפון ואחוריו לדרום או להיפך פניו לדרום ואחריו לצפון, והטעם הוא מפני שהשכינה נמצאת במערב וגם המזרח שהוא כנגד המערב יש בו גם קדושה, ואין הבדל בין איש לבין אשה, שאין לגלות את אחוריו בין למזרח או למערב, וכל זה דווקא שנפנה לעשות גדולים, אבל אם נפנה לקטנים יכול לפנות לכל צד שירצה, אולם אם נמצא בירושלים ונמצא במקום שנראה הר הבית משם לא יעשה קטנים לפני אותו מקום, אלא יעשה קטנים לצד או שאחוריו שמכוסים יהיו כנגד הר הבית, וכל הסעיף הזה שאם נפנה לגדולים שפניו לא יהיו למזרח או למערב זה דווקא שנפנה במקום שאין מחיצות, אבל אם נפנה במקום שיש מחיצות כגון בבית הכסא שבזמנינו רשאי להפנות פניו לכל צד שירצה, ואפילו אם המחיצות רחוקות זה מזה כגון בחצר גדולה, או אפילו יש מחיצה אחת והיא בצד מערב מותר להפנות פניו כל צד, אולם אם המחיצה לצד מזרח או צפון או דרום לא יפנה שפניו למזרח או למערב אלא יפנה שפניו לדרום או צפון, ואם אי אפשר יפנה שאחריו יהיו למזרח ופיו כלפי מערב.
אם נפנה בעיר שמוקפת חומה שלא בסמוך לחומה, אינו נחשב שנפנה במקום שיש בו מחיצות, ולכן לא יהיו פניו בין למזרח בין למערב, כמו שכתבנו למעלה בתחילת ההלכה.  

5. כאשר בא לקנח את צרכיו אחר שעשה גדולים, לא יקנח ביד ימין אלא ביד שמאל, וגם שמקנח ביד שמאל יזהר שלא ישתמש בשעת הקינוח באצבע האמצעית שכורך עליה את הרצועה של התפילין, אולם אם קשה לו יכול לקנח בכל אצבעותיו, ואם מקנחים בנייר ואינם נוגעים בבשר כלל אם קשה עליו לקנח ביד שמאל הרוצה לקנח ביד ימין יש לו על מה שיסמוך.

6. מי שהוא איטר יד (ובגלל זה הוא מניח תפילין על יד ימין שלו), יקנח ביד שמאל שלו, כיוון ששהיד החזקה שלו היא יד שמאל והוא מניח תפילין ביד ימין.

7. גם האשה טוב שתקנח ביד שמאל ולא ביד ימין, ואם קשה לה לקנח ביד שמאל מותר לה לקנח בידי ימין.

8. יזהר לקנח את עצמו היטב אחר שעשה צרכיו, כדי שיהיה גופו נקי וטהור, ויוכל ללמוד ולהתפלל, שהרי אם נשאר מעט צואה באותו מקום אינו רשאי לקרוא קריאת שמע ולהתפלל, (כאשר נבאר בהלכות יותר מאוחרות בסיעתא דשמיא), ולכן ינקה את עצמו טוב בנייר, וראוי שיקנח את עצמו באותו מקום גם במים.

9. אדם שיש לו לעשות צרכיו בין לגדולים בין לקטנים ומשהה ואינו מתפנה עובר על איסור "אל תשקצו את נפשותיכם", ויש אומרים שזהו איסור תורה ויש אומרים שהאיסור הוא מדרבנן, (ולהלכה האיסור הזה מדרבנן, והסמיכו חכמים איסור זה על הפסוק "אל תשקצו את נפשותיכם"), ומלבד זה גם עובר על איסור "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" שהרי כתב הרמב"ם שכל שמשהה נקביו הרי זה משקץ נפשו, יתר על חלאים רעים שיביא על עצמו ויתחייב בנפשו, וכתב בספר חסידים שאדם שמשהה את נקביו בין לגדולים בין לקטנים מסכן את עצמו שיפול למשכב חולי הדרקון, ואם משהה את עצמו לקטנים עובר על עוד איסור של "לא יהיה בך עקר" שהוא לשון אזהרה שאדם ישמור את עצמו מלהיות עקר על ידי שמשהה את נקביו לקטנים. ולכן כל שנתעורר אצלו לו צורך ללכת לנקביו בין לגדולים בין לקטנים לא ישהה את עצמו אלא יצא מיד לנקביו, וכן אם יודע שאינו יכול להחזיק את עצמו עד שעה ושתים עשרה דקות (וזה השיעור נקרא "הליכת פרסה", פרסה זה דרך של זמן) עובר משום "בל תשקצו", וכל שכן אם אינו יכול להעמיד את עצמו וצריך לדחוק ולעצור את עצמו ולהתאפק מלעשות צרכיו שעובר בזה על איסור "בל תשקצו".

10. אם מחמת שמחפש מקום צנוע כדי לעשות את צרכיו צריך להשהות את עצמו קצת, מותר לו לעשות כן, ואין לחוש משום איסור "בל תשקצו", וגדול כבוד הבריות.

11. אם היה עוסק בתורה, או שהתחיל לשמוע קריאת קריאת התורה, או קריאת המגילה, או שהוא באמצע ההלל, והתעורר לנקביו, אם יכול להחזיק את עצמו עד שיעור של שעה ושתים עשרה דקות, יסיים את העניין שעוסק בו ואחר כך יצא לנקביו, ואפילו אם מסופק בדעתו אם יכול להחזיק את עצמו עד שבעים ושתים דקות או לא, רשאי לסיים את העניין שנמצא בו ואחר כך יצא לנקביו, אולם אם יודע שאינו יכול להחזיק את עצמו שבעים ושתים דקות יפסיק ויצא לנקביו, אולם אם הוא נמצא באמצע לימוד תורה, או שהוא מלמד תורה לאנשים אחרים או תלמידים ויודע שאם יצא יהיה ביטול תורה שחושש שהתלמידים או אנשים אחרים יתבטלו מלימודם, רשאי לסיים את העניין שנמצא בו אפילו שיודע שאינו יכול להחזיק את עצמו שבעים ושתים דקות ואחר כך יצא לנקביו.

12. העוצר את עצמו מלהפיח, אינו עובר בזה שום איסור.