בודד בעולמו

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 16 יולי 2017
מדוע בחר ילד לנטוש את משפחתו באמצע מלחמה? סיפור מרגש עד כמה גדול כוחו של ויתור שבזכותו זוכים לחיים...
ר' אפרים סגל, הגבאי המיתולוגי של בית הכנסת, היה ניצול שואה, אוד מוצל מאש. באותן שנים איומות, כאשר עשן שחור היתמר בשמי אירופה והעלה עמו בסערה למעלה מ-6 מיליון יהודים, ניצל אפרים בדרך לא דרך, איש לא ידע איך וכיצד. הוא נותר שריד בודד מכל משפחתו, הוריו, אחיו ואחיותיו, שכולם הפכו לטרף בידי חיות האדם הנאצים.
את זכרם שלא ימוש מליבו, הנציח אפרים הגבאי בחנוכיית בית הכנסת, חנוכיה בינונית בגודלה ומוזהבת בחלקה, שהציב על חלון בית הכנסת מדי שנה. מעולם לא שכח להציב בצמוד אליה את השלט המצמרר, בו מצויינים שמות הוריו, אחיו ואחיותיו, שכולם עלו בסערה השמימה, על קידוש ה', בשנות המלחמה האיומה.
לאחר שהניח את החנוכיה, המתין בדריכות ובציפיה לרגע הגדול, בו יגש אל החנוכיה ויבעיר את השלהבות הקטנות, יעשה את אותה פעולה פשוטה לכאורה אך טעונה בהתרגשות ובגעגוע צורב לבני משפחתו. חברי הקהילה ידעו כבר על התרגשותו הגוברת במעמד ההדלקה, וכמו ציפו מדי שנה בשנה לשמוע את קולו נישא ברמה בתחילת הברכה, ואז נשבר, נסדק, עוצר לרגע ומתבונן בשלט, כשלאחר רגע היה אוזר עוז, מסיים את הברכה ומדליק בעיניים מצועפות בדמעות.

באופן לא צפוי לחלוטין, התרחש באחת השנים מעשה אשר לא ייעשה. אחד ממתפללי בית הכנסת, שכנראה לא היה מודע למטעני הרגש האצורים בחנוכייתו של אפרים הגבאי, גמר אומר להנציח את אמו בתרומת חנוכיה לבית הכנסת. בערב חנוכה, נכנס להיכל בית הכנסת, הסיט את חנוכייתו של אפרים הגבאי הצידה, והציב חנוכיה מפוארת משלו. בכך לא הסתפק האיש, אלא הטיב את הנרות יפה, והכינם להדלקה, שהוא יבצע כמובן, בעוד שעות ספורות...
לקראת עת הדלקת הנרות, החל רחש של הלם וחרדה בין המתפללים, שהחלו להתגודד ולדון על העוול הנורא שעשה האיש. עוד רגע חלף, האוירה נעשתה עכורה, וכמעט שבית הכנסת הפך למאכולת אש של מחלוקת וזעם. אך אפרים אזר עוז, ניגש ואמר באצילות: 'לא נורא, באמת לא נורא. החנוכיה שלו הרבה יותר יפה משלי, אתן לו להדליק... מלוותר אף פעם לא מפסידים, על בשרי למדתי זאת!'

כולם עמדו והביטו בו בהלם, נרעשים מהויתור האצילי. הם ידעו מה משמעות החנוכיה עבורו, והופתעו לראות את הויתור הגדול. אלא שזה לא היה ויתורו היחיד - כך היה גם כששכנו ביקש לבנות מעליו, מקטין את שטח סוכתו ומותיר לו סוכה מיניאטורית לשימושו, כשאפרים מוותר לו בשמחה ומפטיר: 'מויתור לא מפסידים, זה יכול אפילו להציל חיים!'
בפעם אחרת, כששוב ויתר על זכותו המגיעה לו ביושר, 'נזף' בו אחד מידידיו: 'אפרים, עליך ללמוד לעמוד על שלך! מדוע אתה כזה ותרן?! הרי אם לא תלמד לעמוד על זכויותיך, בסופו של דבר תהפוך למרמס, יביטו עליך כעל אדם מסכן! חבל שאתה נותן את הרושם התמים הזה, עליך ללמוד להתעקש יותר. למה להיות כזה ותרן תמיד?' - שאל הלה בפליאה.
ואפרים, לא רק שלא השתכנע, אלא השיב כדרכו: 'מויתור לא מפסידים, ויתור יכול להציל חיים!', וחשף לראשונה את נס הצלתו בימי האימה:

בן 10 בלבד היה אפרים, כשכוחות הנאצים כבשו את דעברעצין, ובשיתוף פעולה עם ההונגרים - שונאי ישראל, ריכזו את כל היהודים בגטו, בתנאי חיים קשים ובלתי נסבלים. את האבות הפרידו מהמשפחות מבעוד מועד, וכך נותרו בגטו האמהות והילדים לבדם, נאחזים זה בזה. לא הרבה זמן שהו בגטו, כבר כעבור כמה שבועות, הגיעו רכבות משא ענקיות, להעביר באמצעותם את הנשים והילדים למשרפות אושוויץ....
באותו יום נוראי, העירו החיילים ההונגרים את כל יהודי הגטו בשעת בוקר מוקדמת, ופקדו עליהם להגיע בזריזות לתחנת הרכבת. הם דחפו ובעטו, גידפו וזירזו, הדפו והיכו, עד שאחרון היהודים הגיע לתחנת הרכבת. כל היהודים החלו להידחף אל קרונות המשא שהועמסו עד להתפקע...
אמו של אפרים, עמדה לצד חמשת עולליה, ונהדפה יחד עימם אל תוך קרון הרכבת, משגיחה עליהם בשבע עיניים, חוששת לעוזבם אפילו לרגע קצר. משפחתו של אפרים התמקמה בירכתי הקרון החמישי ברכבת, האם וחמשת הילדים עמדו מצונפים ודחוסים זה עם זה, כשעיניהם מלאות חרדה...
ואז, נשמע מהרציף קול בכי מצמרר וקורע לב. ילדה קטנה עמדה שם, אמה ומשפחתה כבר שהו בתוך הקרון, אך היא נותרה בחוץ. ההונגרים הרשעים ניסו לדוחפה פנימה, אך הבינו כי הדבר לא יתכן, הקרון כבר דחוס ועמוס ואין בו מקום למחט. הילדה הקטנה נותרה בודדה על שפת הרציף, והחלה ממררת בבכי חסר מעצורים...

קול בכיה הגיע לאוזניו של אפרים, וכהרף עין - החליט לוותר. הוא קיבל את רשות אמו למהלך, ומיד קפץ מהקרון, ונתן לאותה ילדה להידחף פנימה במקומו ולהתאחד עם משפחתה. 'אני כבר אמצא מקום בקרון אחר' - זעק לאמו ברדתו מהרכבת, ומיהר לחפש בין הקרונות מקום להניח את כפות רגליו...
אפס, יתר הקרונות כבר היו חתומים ונעולים, וההונגרים מיהרו לנעול את גם את הקרון ממנו יצא, והרכבת יצאה לדרכה, שועטת בואכה אושוויץ. אפרים בן העשר ויתר על מקומו, אך נותר בודד ועזוב, ילד אומלל שאפילו משפחתו אינה עמו...
הוא הסתובב לאחור, וגילה כי נותר לבד, הכי לבד בעולם. הוא ויתר לאותה ילדה על מקומו, אך נותר ללא מכר וגואל, ילד עזוב ובודד בגטו ריק מאדם, כשרק הכוחות ההונגרים מפטרלים בו ובוזזים מכל הבא ליד. באותם רגעים, חלפו בראשו הרהורי חרטה על הצעד שעשה: 'הרי נותרתי לבדי, לבסוף אפול כאן, מוטל לבד, גווע ברעב. מדוע ויתרתי על מקומי ברכבת, מדוע הסכמתי לרדת?' - סנט בעצמו שוב ושוב...

אפרים נשנק מכאב, עיניו הצטעפו בדמעות: 'ברבות הימים, כמו שאתה מבין, הרכבת הגיעה לאושוויץ, ושם' - פרץ אפרים בבכי מר - 'הם כולם נהרגו, נשרפו... רק אני נותרתי חי, התגלגלתי מכאן לשם אך נותרתי בחיים!
ואם אתה רואה אותי עכשיו חי וקיים' - הוסיף אפרים בקול נשנק מדמעות, 'אז אתה רואה עדות חיה לכך שבסופו של דבר - הויתור תמיד משתלם, תמיד משתלם. הויתור לא רק משתלם, הוא יכול להציל חיים!' - אמר אפרים והגביה את קולו, מקנח את דמעותיו הזולגות...
'כי אם לא הייתי מוותר אז לאותה ילדה אומללה - הייתי נכחד מהעולם יחד עם בני משפחתי, במשרפות אושוויץ. אך ויתרתי, ויתרתי...' - אמר שוב את מילת הקסם שהצילה את חייו, 'ונותרתי שריד בודד לבני משפחתי, ואף זכיתי להקים משפחה ולהנציחם!'

סיפורו של אפרים הגבאי, המובא בספר 'האמנתי ואדברה', מלמד: הוותרן, לפעמים נראה חלוש אופי, אדם שלא עומד על שלו, לא מספיק אסרטיבי, לא יודע להתעקש. האמת הפוכה: הוותרן הוא כמו משקיע נבון, שמוכן לוותר עכשיו אך הוא בטוח שלאורך זמן זה ישתלם. לא תמיד יידע כיצד, אך הדבר בטוח: מויתור לא מפסידים, ויתור יכול להציל חיים!
ההזדמנויות לוותר, צצות פעמים רבות לנגד עינינו. בשכן המבקש להרחיב את ביתו, במישהו שממהר לצידנו ואנו יכולים לתת לו זכות קדימה, אדם שלקח משהו שלכאורה אנו קודמים לו. נזכור כי הויתור הוא לא צעד של כישלון אלא צעד חכם ונבון, צעד של אהבת ישראל שבסופו של דבר גם ישתלם מאוד!
bottombenner-sheal